אסור לימין הכלכלי לשכוח את החיים עצמם

ההידרדרות בשירותי הבריאות, השיטור, המשפט והרווחה חייבת לעמוד בראש סדר היום בבחירות. אפשר למצוא לה פתרונות שאינם שמאל מופקר

ד"ר גדעון חזןפורסם: 11.02.19 , 13:21

קריסת בתי החולים(צילום: שמיר אלבז)

מלבד הדיון הרב סביב מעמדו המשפטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עומדים בלב הוויכוח הפוליטי בין ימין ושמאל שני נושאים מרכזיים: מדיניותה של ישראל מול הבעיה הערבית ושאלת כוחו של בג"ץ. בשניהם עסוק השמאל במלחמת מאסף והסימנים לכך מתרבים בכל המישורים: האינטלקטואלי, התקשורתי והפוליטי. על כל פנים, אסור שהוויכוחים הללו יאפילו על סוגיות ציבוריות שהסדרתן אינה סובלת דיחוי. אנחנו חייבים למצוא דרך לטפל בבעיות שנוגעות לרמת החיים בישראל מבלי שהדיון ייתפש ככלי ניגוח פוליטי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

איכות השירותים הציבוריים בישראל מידרדרת והולכת, והדבר ניכר בשטחים רבים: בשיטור, בבתי החולים, בשירותי הרווחה, בבתי המשפט ועוד. המשרדים הממשלתיים עשו אמנם קפיצה בכל הנוגע להנגשת השירותים באינטרנט, אבל המדיניות של הפרטת שירותים והתמקדות במשא ומתן על תקצוב ולא על הוספת תקנים לכוח האדם בהתאם לצורכי האוכלוסייה הגדלה, הביאה את הרופאים והעובדים הסוציאליים למצב של קריסה, צמצמה את יכולת אכיפת החוק והקטינה את כושרה של מערכת המשפט לטפל בעבריינות.

המצב בו הפתרון של שב"ס לנושא הצפיפות בבתי הכלא בגלל חוסר במתקני כליאה הוא שחרור מוקדם של עבריינים מורשעים (גם אם נשים בצד את התערבותו של בג"ץ) הוא מצב בלתי נסבל; העובדה שהגברת האכיפה ברשות הרבים באמצעות היטל שמירה מתאפשרת רק ברשויות חזקות – חמורה ממש; הדיווח של 160 מנהלי מחלקות פנימיות לגבי טיפול לא מיטבי שמקבלים האזרחים בבתי החולים, בעיקר בגלל חוסר תקנים, נותר ללא מענה מצד הממשלה, שכמעט אף נציג מטעמה לא הטריח את עצמו לעלות לשידור; הצעקה של העובדים הסוציאליים בדבר חוסר ביטחון במקומות העבודה השתתקה זמנית אחרי שמשרד האוצר זרק להם איזו עצם.

רשימת הבעיות החלקית בלבד הזו צריכה לעמוד בראש סדר היום של המפלגות. כדי שזה יקרה כולנו חייבים להפעיל עליהן לחץ לפרסם את תוכניותיהן לגבי עתיד השירותים הציבוריים בישראל, כולל כמובן הצגת המקורות למימון.

אולי צריך להעלות מסים, אולי יש להקצות אחוז מסוים מהתל"ג, אולי לקצץ בתוכניות ממשלתיות פרוגרסיביות – כל האפשרויות מקובלות, ובלבד שנראה תכנון רב-שנתי שבסופו ילדים שעברו פגיעה מינית ימתינו פחות לחוקר ילדים, נהגי ישראל ירגישו יותר נוכחות משטרתית בכבישים, העובדים הסוציאליים יוכלו לתת מענה מכבד לאלו שהמדינה הכירה בהם כזקוקים לכך, המערכת המשפטית תייצר הכרעות בקצב סביר (ופחות הסדרי טיעון) ובתי החולים לא יקרסו מעומס.

בלב עולה חשד, ולוואי שאתבדה, שלימין הכלכלי – על נושאי דגלו בפוליטיקה, בתקשורת ובפקידות הבכירה – נוח לייבש את השירותים הציבוריים כדי להרגיל את האזרח הישראלי לעבוד קשה ולרכוש שירותים פרטיים. אפשר לסנגר על ההיגיון הכלכלי והמוסרי שיש בקיצוץ קצבאות ובחוסר עניין של המדינה בניהול מגזר ציבורי רחב ולא יעיל, אלא שכאן מדובר כבר בנטישת ליבת המחויבות של המדינה לאזרחיה.

וזה לא שהאופוזיציה השמאלית עוזרת: ההגזמה על מצב העוני בישראל, ההטיה התקשורתית נגד נתניהו, האובססיה סביב פתרון הסכסוך וחוסר הפרגון ביחס להישגי הימין בשטחים רבים – כולל לגבי צמצום הפערים בין פריפריה למרכז וההשקעה חסרת התקדים במגזר הערבי – כל אלו משחקים לידי הימין שלא נדרש לתת תשובות לבעיית השירותים הציבוריים.

למען האמת, היעדר עיסוק של האופוזיציה בנושא מלמד שגם אותה זה לא מעניין. וזה הגיוני, שכן העילית הפוליטית והכלכלית בישראל, משני צדדי המתרס, לא נזקקת לשירותים הציבוריים, וכשהיא תזדקק, הם יימצאו לה. בינתיים, האזרחים מן השורה, נותרים ללא מענה.