פעם אחת נדרסת בכביש, פעם שנייה על ידי המדינה
אבא נהרג ע"י נהג חסר אחריות שהחריב את חיינו. כאילו זה לא מספיק, מאז זכינו להתעלמות וזלזול של מערכת המשפט בזמן הרדיפה שלנו אחר צדק
מידד ויאיר נתיב
חלפו כבר שבע שנים - מדהים איך שהזמן עובר - והנה הבוקר (יום ו') אנו עולים לקבר פעם נוספת. אפילו הכתיבה של המשפט הזה כשלעצמה כואבת. התמונות, בתור הקלישאה שהן, מצהיבות. הכאב החד הופך מעט קהה יותר, אבל לפחות הזיכרון של החיוך הזה של אבא נשאר גם נשאר. חלפו שבע שנים מהרגע שבו נהג מערבל בטון חסר אחריות שינה את החיים שלנו כשחצה באור אדום עם שרידי סם בדמו (לפי כתב האישום) ופגע ברכב שבו אבי מידד נתיב ז"ל ואני נסענו. אבא ניסה לחמוק, ספג את כל הפגיעה בעצמו וכך השאיר אותי כאן ללא כל פגע. הנהג הפך אותנו ממשפחה ככל המשפחות לכזו שלא חגגה חג כבר שבע שנים כי כואב מדי לחשוב על מי שלא כאן איתנו לחגוג.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אנו חושבים שלכל נהג יש את האחריות החברתית לדאוג לנהגים שסביבו, ובכך אנו מתעסקים במיזם "שומרי הדרך" שמוקדש לזכר אבי, אבל יש חלק שעליו הנהגים לא יכולים לקחת אחריות: האופן שבו המדינה מתייחסת לנפגעי עבירה.
אתה מבקש שיעדכנו אותך על מה שנעשה בתיק, ומעדכנים אותך באיחור שהחליטו להקל בסעיף כתב האישום, באופן שמציב אותך תחת עובדה שקשה יותר להתמודד איתה משפטית; אתה מגיע לדיון ראשון בבית משפט בציפייה שהדיון יתנהל ברצינות, כי לפני רגע אביך נהרג בתאונה, ואתה רואה, אין מילה אחרת, מסחרה בכל התיקים שמתנהלים לפני הדיון שלך. אתה מגיע לשם, לבית המשפט, ואתה חסר אונים.
וזה כך כמעט בכל שלב בחיי התיק המשפטי. עתרנו לעליון על קלות סעיף האישום. היינו מגובים בעמדות של משפטנים מובילים בתחומם (ובין היתר מרכז נגה), לרבות שופט עליון בדימוס שתמך בעמדתנו. כלומר, היו שם טענות משפטיות מבוססות. אבל העתירה אפילו לא נשמעה. היא נדחתה על הסף בנימוק שלא מתערבים בהחלטות המדינה כל עוד שיקול הדעת בהן היה סביר.
מידד נתיב
התיק המשיך, כשבשלב מסוים עלו דיונים על האפשרות להגיע להסדר טיעון. הסדר משמעו אי-מיצוי הדין כי בהכרח צריך להיות בו אלמנט של פשרה. שמענו על כך במקרה, ואם לא היינו שם, צועקים בכוחות שעוד נשארו לנו, אין לי אף דרך להוכיח את זה אבל נדמה לי שאפשר רק לנחש אם התיק היה מסתיים בפשרה או לא.
אפשר להרחיב ולהוסיף בדוגמאות. העד המומחה שמשקר במצח נחושה בבית המשפט, ומאשים אותנו במעבר באור אדום בעצמנו, בניגוד לשרשרת עדים ועובדות שטענו אחרת; הסנגור שמגבה אותו ובעצם אומר לי בפניי ששיקרתי; ואני עוד לא נכנס כאן לחומרת הענישה (20 חודשים) וכמובן לשליש שנוכה.
אתה נמצא במצב הכי רגיש שלך ומרגיש חסר אונים לחלוטין מול כוחות גדולים. המערכת, באף אחד מחלקיה, לא לצידך. הרי מה המשפחה שלנו אם לא כזאת שנותנת ותורמת, והנה, ברגע הזה, שבאופן אובייקטיבי הוא אחד הקשים בחיי אדם, המדינה לא שם בשבילי.
מידד נתיב
הבטיחו אחרי הטרגדיה של שחר גרינשפן שהנהלים יחודדו, אבל חלפו שנים ואצלנו לא היה שינוי משמעותי. לא מספיק. מה שמדהים הוא שבמקרה ההוא המשפחה גם לא נכנסה תחת חוק נפגעי עבירה, שחל רק על משפחות שחוו תאונות קטלניות. במקרה נוסף שנדון בבית המשפט העליון לאחרונה עלו טענות דומות. המדינה לא שם לצדך כשאתה זקוק לה.
הקמנו לפני כמה שנים את עמותת נתיב בטוח, שהמיזם העיקרי שהיא מפעילה הוא שומרי הדרך. הרציונל הוא שאזרחים ישתפו פעולה עם הרשויות (רלב"ד, משטרה) על מנת לייצר מציאות טובה יותר לכולם. יש משהו בכוח האזרחי שעובד בשיתוף הרשויות, שגם הן מלאות באנשים שרוצים לעשות טוב.
לפעמים זה הולך לאיבוד בתוך העומס והלחצים. ולכן המסקנה היא שנדרש כוח אזרחי שיסייע למשפחות נפגעי עבירה. זה יהיה תחום נוסף שנרצה לבדוק כיצד אנו יכולים לסייע בו להביא למשפט צודק בתהליך מכובד. מעבר לעזרה למשפחות, אנו מאמינים שזה גם יביא לתוצאות ראויות יותר במשפטים עצמם וכך להעלאת אמון הציבור בבתי המשפט ולהרתעת עבריינים.
- לפניות לסיוע (תרומות, ייצוג משפטי) למשפחות נפגעי עבירה ניתן לפנות ל-yair@safelane.org.il. ובלי קשר – הורידו את אפליקציית שומרי הדרך, מיזם משותף של עמותת נתיב בטוח, הרלב"ד ומשטרת ישראל – ועזרו להפחית עבירות תנועה ותאונות דרכים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
יאיר נתיב
מומלצים
