שוב אנדרדוג
נתניהו צודק: הפעם, בניגוד לעבר, הגוש באמת בסכנה. ראש הממשלה נגע בנקודות שמפחידות ישראלים וסימן את החוליה המסוכנת עבורו - אשכנזי. אלו שלוש החזיתות שלו
אמרו את זה לא פעם בעבר, אבל הפעם זה שונה: ראש הממשלה בנימין נתניהו נכנס החל מהיום לקרב של חייו. סיום הליך הגשת הרשימות אמש (יום ה') שרטט רשמית את המפה הפוליטית החדשה בישראל - ואיך לומר בעדינות, מהבית בבלפור זה לא הנוף הכי יפה שאפשר לבקש.
הצרות של נתניהו הן לא רק בענייני המספרים והגוש. גורמים רבים בימין מפזרים לו את הקולות, והפעם כמעט כל שחקני המערכת הפוליטית נגדו. בקמפיינים הקודמים שלו השתמש ראש הממשלה לא פעם בטיעון שמקבץ סביבו על אוטומט את מצביעי הימין. "הגוש בסכנה", נהג לטעון - גם כשלא היה כל סיכון כזה.
הפעם, בניגוד לפעמים אחרות בהן נתניהו זעק גוועלד, באמת קיים סיכון כזה. דווקא בגלל זה הוא חייב שיו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, השחקן היחיד שנתניהו עוד יכול לסמוך עליו, יעבור את אחוז החסימה - ויעבור אותו בבטחה. הוא צריך לא פחות גם את משה כחלון ומפלגת כולנו. בלעדיהם, נתניהו נשאר עם שחקנים שרחוקים מלהיות שותפים טבעיים או נאמנים.
מה שראינו עד עכשיו הוא בקושי מחצית המשחק. בהמשך השבוע, כשהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יפרסם את החלטתו אם לזמן את נתניהו לשימוע לפני הגשת כתב אישום, זה יהיה לא רק נתניהו נגד גוש המרכז - זה יהיה נתניהו מול החקירות והחשדות והיועמ"ש, וזה לא יהיה פשוט בשבילו. ולאופן שבו ינסח מנדלבליט את הודעתו צפוי משקל משמעותי לא פחות מהאיחוד השבוע.
אבל אין לזלזל בנתניהו. הוא השחקן הפוליטי המנוסה והמתוחכם ביותר בזירה, וכבר עשור שהוא שולט ביד רמה במערכת הפוליטית. ועל אף כל זאת, גם הפעם - כמו ביתר הרגעים הקריטיים עבורו - הוא הצליח להכניס את עצמו לעמדת האנדרדוג שהוא ובוחריו כל כך אוהבים. מדובר בסוג של גאונות פוליטית.
אתמול נתניהו נראה לחוץ. אין להוציא מכלל אפשרות שיש לו סקרים פנימיים רעים יותר מאלה שפורסמו ביממה האחרונה. אבל למרות הלחץ הוא פגע בול בנקודות הרלוונטיות: אוטובוסים לא מתפוצצים יותר ואפשר לשבת בנחת במסעדות, הכלכלה הישראלית חזקה וניסנקורן - מהשמאל הכלכלי - מנהל את גנץ ולפיד בתחום זה, והמפלגה המאוחדת בונה על גוש חוסם עם הערבים (עפר שלח כבר אישר את זה בראיון). וזה מפחיד לא מעט ישראלים.
הוא גם לא שכח להזכיר את הפצע המדמם של אוסלו: אם לא תתעוררו, נגמור כמו ב-1992, עם רבין ראש הממשלה. הבעיה של נתניהו, ובזה ממוקד הקמפיין, היא שהוא מבין שהפלטפורמה של כחול לבן מאפשרת לקלוט קולות של מאוכזבי ליכוד בעקבות הודעת מנדלבליט.
נתניהו גם מזהה את האס ברשימה הנגדית - גבי אשכנזי. מותג חזק יותר מהאחרים בעיני הציבור שנתניהו פונה אליו. אשכנזי, להבדיל מאחרים, לא צריך להסביר כמה הוא היה קרבי - ארץ נהדרת מיתגו אותו כלועס עקרבים בשטח. אשכנזי הוא דמות שהציבור אוהב. נראה ימין, נראה גולני, נראה אח מהמילואים. נראה אחד שאפשר ללכת אחריו.
מה נתניהו כן עשה? הגחיך את לפיד והזכיר את עברו ככתב "במחנה". בבחירות שבהן שני הצדדים מנסים להראות שהם יותר קרביים מהמתחרה, עיתון במחנה יעמוד ללפיד לרועץ.
בכל מקרה, מסקנה אחת היא שבהרכב הנוכחי של כחול לבן, הסיכוי שלממשלתו תיכנס רשימה כזו - הכוללת בין היתר את לפיד ויעלון - הוא אפסי. הם לא יישבו איתו. וזה אומר שהקרב על גודל הגוש הוא משמעותי.
מיום ראשון, כשהקשב יחזור לקמפיינים, לנתניהו מחכה קרב משולב. מדובר בשלוש חזיתות במקביל: מי תהיה המפלגה הכי הגדולה; איך משיגים 61 שותפי ברזל כדי שהנשיא יטיל עליו ראשון את הרכבת הממשלה (כי אם יוטל על גנץ הוא, בניגוד ללבני, יצליח לעשות זאת) וההבנה כי אם לא יהיה ראש ממשלה, הוא יתמודד עם תיקיו המשפטיים כאזרח מן היישוב. וזה תסריט הבלהות הגדול ביותר שלו.
לפנייה לכתב/ת 
