"לא בוכים, ומספרים הכול": "ילדי דאעש" החטופים
במשך ארבע שנים הוחזק סדאם, כיום בן 15, בשבי דאעש. הג'יהאדיסטים סיפרו לו שהרגו את אביו ואימו נמכרה. במקלט מוגן בצפון סוריה, הוא וילדים יזידים נוספים ששוחררו מתמודדים עם מה שחוו. "הם פחדו עד מוות"
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
הסלון החם בצפון-מזרח סוריה שבו יושב הנער בן ה-15 רחוק מן התעלות הקרות והמרתפים האפלוליים שהגנו עליו בשבועות האחרונים מפני ההפגזות נגד אנשי "המדינה האסלאמית" שהחזיקו אותו בשבי. אבל הנוחות מסייעת רק במעט להקל על המתח שאוחז בו כשהוא מנסה לספר את הסיפור שלו.
סדאם היה בין 11 ילדים יזידים שהכוחות הנתמכים על ידי ארה"ב הצילו בימים האחרונים מהכפר בגואז, סמוך לגבול העיראקי, אחת הטריטוריות האחרונות שעוד נותרו בשליטת דאעש. היזידים הם מיעוט דתי-כורדי שרובו חי ביעראק, ודובר כורדית. דאעש רואה בהם כופרים ובשנת 2014 ניסה להשמידם.
שלשום הגיע סדאם למקלט שמפעילים הכורדים עבור ילדים יזידים בעיירה גומאר, במחוז חסכה שבצפון-מזרח סוריה. שפתיו קפוצות, והוא שקט בעיקר. הוא אומר כמה מילים עמומות בין שתיקות ארוכות.
שאר הילדים בקבוצה שלו אינם רוצים לדבר בכלל, חלקם אפילו מסתירים את פניהם. הם עזבו את מעוז הארגון אחרי שהג'יהאדיסטים נלכדו, מה שאפשר לאלפי אנשים לברוח. הכוחות הסוריים הדמוקרטיים יצרו קשר עם "הבית היזידי", מקלט שמאחד את הילדים היזידים שניצלו עם קרובי משפחה שנותרו בחיים.
ימים ספורים אחרי נסיעתם המייגעת מ"המדינה" הג'יהאדיסטית, נשטף אבק המדבר. הם לובשים חליפות ספורט צבעוניות וישנים על מזרני קטיפה בחדר מרוהט בשטיחים ובכריות.
רובם, כולל סדאם, מגיעים במקור מאזור סינג'אר שבצפון עיראק ומוסול, שהייתה מעוז דאעש במדינה, לבין הגבול עם סוריה. ב-2014, טבחו אנשי דאעש במאות גברים. הם גם חטפו אלפי נשים כדי שישמשו שפחות, ואחרות נמכרו. גורלם של כ-3,000 יזידים עדיין לא ידוע, אך ייתכן שחלקם נותרו במובלעת של דאעש בבגואז.
כלת פרס נובל לשלום נדיה מוראד,
בעצמה מהמיעוט היזידי שהייתה בעבר שפחת מין של דאעש, פנתה לממשלת עיראק בבקשה שתקל על העברתם של היזידים שניצלו דרך הגבול הסורי.
"אין משפחה אחת בסינגא'ר ללא קורבנות שנרצחו או נאנסו", אומר מחמוד, אחד המתנדבים בבית היזידי. לדבריו, המקלט סייע עד כה ל-300 יזידים שחולצו מידי דאעש. בכל פעם שמגיע מישהו חדש, הם יוצרים קשר עם קרובי משפחה בעיראק, שבאים לאסוף אותו אחרי כמה ימים.
סדאם אומר שהג'יהאדיסטים הפרידו את משפחתו. בעיניים דומעות, הוא מספר כיצד אנשי דאעש אמרו לו שהם הרגו את אביו. הם חטפו את אימו והפרידו אותה מחמשת ילדיה, הוא מוסיף. הוא לא ראה את אימו או את אחיו במשך ארבע שנים.
אך למרות מה שעבר, סדאם אינו מגנה את הג'יהאדיסטים. לדבריו, הוא לא סבל באופן אישי מהתעללות, אבל שוביו הציגו לו סרטי וידאו של הוצאות להורג ובילו את רוב זמנם בניסיון ללמד אותו מהקוראן. "לא חיבבתי אותם, לא רציתי להישאר", הוא אומר.
חוסר הרצון של סדאם לדבר אינו מפתיע את חליפה הסו, מתנדבת נוספת במקלט. "איפה שהם היו, הם פחדו עד מוות", היא אומרת. "כשמדברים איתם, בהתחלה, הם עוצמים את העיניים או מסתירים את הפנים כי הם כל כך מפוחדים".
סדאם, שנמצא במקלט רק יומיים, "לא סיפר לנו כלום", מוסיפה הסו. "בדרך כלל זה לוקח ארבעה או חמישה ימים עד שהם מתחילים לספר את הסיפורים שלהם", היא אומרת. "אנחנו דואגים להם, נותנים להם אוכל, תרופות. אחרי זה הם מתחילים לדבר. הם לא בוכים, אבל מספרים לנו הכול".
בחלק מהמקרים יכולים לעבור גם שישה חודשים עד שהם מתחילים לדבר, במיוחד כאשר קרוביהם עדיין מוחזקים על ידי דאעש, אומר מחמוד. לדבריו, חלק מהילדים חוזרים אחרי שעברו שטיפת מוח על ידי ג'יהאדיסטים. "אנחנו מבקשים מעקב רפואי מיוחד", הוא מוסיף.
סדאם מקווה עכשיו שיתאחד עם אימו ואחיו, שביקשו מקלט בקנדה. "אני רוצה ללכת לשם, לא ראיתי אותם כבר ארבע שנים", הוא אומר. "אני מתגעגע אליהם מאוד".