יש שופטות בירושלים
על הבשורה המגדרית במערכת המשפט, על הדרך שעברה החברה בארץ ועל גיבורה יהודייה-אמריקנית. טור של נשיאת העליון ל"ידיעות אחרונות" לרגל יום האישה
אחד מקווי היסוד המכוננים שקבעה הממשלה על ערש הולדתה של ישראל כמדינה עצמאית היה כי "יקוים שוויון מלא וגמור של האישה – שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים" (מתוך קווי היסוד לתכני הממשלה שאושרו בכנסת ביום י' באדר תש"ט, 11 במרץ 1949). זמן לא רב לאחר מכן אף נתנה כנסת ישראל ביטוי לחזון השוויוני הזה בחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, הקובע בין היתר כי "דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האישה באשר היא אישה, לכל פעולה משפטית – אין נוהגים לפיה".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אך ניסיון החיים מלמד כי ארוכה הדרך המובילה מקביעת חזון ערכי בקווי היסוד של הממשלה ובחקיקה של הכנסת, ועד להטמעתו והגשמתו של אותו החזון הלכה למעשה בקווי המתאר של החברה. כך בכל העולם וכך גם בישראל.
שופטת בית המשפט העליון האמריקני, רות ביידר-גינסבורג, החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת הרווארד בשנת 1956. בכיתה, שמנתה 500 תלמידים, היו תשע נשים בלבד. עד כמה נתפסו לימודי המשפטים בארה"ב באותה העת כטריטוריה גברית מובהקת ניתן ללמוד לא רק מן היחס המספרי הזה, אלא גם מן השאלה שהפנה דיקן בית הספר למשפטים אל הסטודנטיות החדשות עם תחילת הלימודים, כמתואר בביוגרפיה של ביידר-גינסבורג: "כיצד אתן יכולות להצדיק את העובדה שאתן תופסות מקום של גבר?".
אכן, באותן שנים הדעה הרווחת הייתה כי "בנים צריכים לגדול ולהתבגר, לצאת אל העולם ולעשות דברים גדולים. ובנות? בנות צריכות למצוא לעצמן בעל" (ציטוט מתוך ספר הילדים "ואני אומרת לא" שיצא לאחרונה בתרגום לעברית על אודות חייה של ביידר-גינסבורג).
מרים בן-פורת, לימים האישה הראשונה שמונתה כשופטת של בית המשפט העליון בישראל, סיפרה כי כאשר נרשמה ללימודי המשפטים התרה בה בעל הדירה שבה התגוררה בירושלים: "מרים, זה לא מאוחר להתחרט, קשה להיות נערה נחמדה וגם עורכת דין. את צריכה לבחור בין השניים".
הסיפור האישי של כל אחת משתי המשפטניות הדגולות הללו – ביידר-גינסבורג האמריקנית ובן-פורת הישראלית – משקף את הפער העצום בין החזון השוויוני שאליו חתרו קברניטי המדינה עם הקמתה, לבין המציאות העגומה של אפליה על בסיס מגדרי ששררה בארץ ובעולם באותן השנים ושל הדרת נשים מתפקידי מפתח.
מאז עשתה החברה האמריקנית, וכמוה גם החברה הישראלית, כברת דרך לא מבוטלת אל עבר הטמעת והגשמת החזון השוויוני בתחום המגדר, והדבר בולט מאוד בשדה המשפט. ככל שהדבר נוגע להשכלה משפטית, שערי המוסדות להשכלה גבוהה פתוחים לכל ללא הבחנה מגדרית ואיש לא יעז לשאול היום את השאלה ששאל בשנות ה-50 הדיקן בהרווארד את תשע הסטודנטיות מתוך 500 שנמנו אז עם תלמידי החוג.
אני מרשה לעצמי לומר בגאווה כי השתלבותן של משפטניות בכל שדות המשפט בישראל, באקדמיה, בעריכת דין ובשיפוט, מתאפיינת במתן הזדמנות שווה על בסיס של ידע וכישורים. והמספרים מספרים את הסיפור: בבתי המשפט השונים מכהנות כיום 389 שופטות ורשמות, המהוות כ-51% מכלל נושאות ונושאי המשרה ברשות השופטת. כמו כן מכהנות בערכאות השיפוט השונות שבע נשיאות, ובהן נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נשיאת בתי משפט לנוער, שתי נשיאות של בתי משפט מחוזיים ושתי נשיאות של בתי משפט השלום, בדרום ובמרכז.
ככל שהדבר נוגע לאיוש נשיאוּת בית המשפט העליון בישראל, חל מימים ימימה כלל הסניוריטי שלפיו מתמנה לתפקיד "זקן השופטים", דהיינו מי אשר לו הוותק הרב ביותר בבית המשפט. כלל זה לא מבחין בין שופט לשופטת, ובהתאם לו מונו בישראל מאז 2006 הנשיאה דורית ביניש והנשיאה בדימוס מרים נאור, ובאוקטובר 2017 זכיתי אני על פי אותו הכלל לכהן כאישה השלישית בתפקיד זה.
דומני כי נתונים אלה, שקשה למצוא להם אח ורע בעולם, הם בהחלט מקור לגאווה ישראלית בתחום השוויון המגדרי. עם זאת, אל לנו לנוח על זרי הדפנה כי עוד רבה המלאכה לעשותה בתחום מעמד האישה, בין היתר, בכל הנוגע לשוויון הזדמנויות, לשוויון בשכר ולאי הדרת נשים במרחב הציבורי.
נראה כי אין זה מקרה שערך השוויון המגדרי הגשים עצמו באופן מעורר גאווה דווקא בשדה המשפט שכן אחד מיעדיו המרכזיים הוא עשיית צדק. השופטת ביידר-גינסבורג מספרת שבתחילת הקריירה המשפטית שלה היא נדרשה להתגבר על שלוש משוכות: היותה יהודייה, היותה אישה והיותה אם. היא נדרשה לגייס נחישות, עבודה קשה ואמונה בעצמה על מנת להתגבר על משוכות אלה ולפרוץ את הדרך לנשים נוספות. היא הוכיחה כי להיות אישה ואם לא צריך למנוע ממך להצטיין בתחום המקצועי שבו בחרת.
להפך, המשוכות האלה הן שעיצבו אותה כאדם יוצא דופן וכמשפטנית דגולה. אכן, העובדה שהיא עצמה חוותה אי-צדק ואפליה על בסיס מגדרי, ציידה אותה בתובנה עמוקה באשר לטעון תיקון וסייעה לה כשופטת לפעול להגשמת ערכים של שוויון.
השופטת ביידר-גינסבורג, אשר לה אני מבקשת להקדיש רשימה זו, היא בעיניי דוגמה ומופת לאישה ולמשפטנית פורצת דרך. מסלול חייה האישי והמקצועי מעורר השראה והוא מוכיח כי נשים נחושות וחרוצות המאמינות בעצמן וביכולותיהן, יכולות להגשים את עצמן, להגיע רחוק ולהוביל שינוי חברתי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
