מסע לארץ הטליבאן

מחוז באלח, אפגניסטן. בפרבריו של כפר מאובק בצפון אפגניסטן מתאספים לוחמי טליבאן בצד כביש עפר. הם נושאים רובי קלצ'ניקוב ורקטות RPG ומנופפים בדגל ארגון הטרור. הלוחמים עומדים בשקט סטואי ונועצים בנו עיניים בוחנות. אין שום סימן לרגש בעיניהם.

עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ

אל ארץ הטליבאן. 70% מהמדינה לא בשליטת הממשלה(צילום: shutterstock)

זהו מחזה מוזר, במיוחד משום שכינוסים גדולים של הטליבאן הם יעד ראשי להפצצות מהאוויר. המפקד נראה כמי שאינו מודאג כלל. הוא נלחם מאז שנעשה גדול מספיק כדי להחזיק רובה. "אנחנו מוכנים לכל הקרבה. אנחנו לא פוחדים שיפגעו בנו", הוא מספר. "זאת הדרך הקדושה שלנו, אנחנו ממשיכים בג'יהאד שלנו".

כעיתונאי מערבי אינך מוצא את עצמך לעתים קרובות בצד השני של המלחמה שמנהלת ארצות הברית. מאז פלישתם של הכוחות הזרים למדינה בהובלת ארה"ב לפני 17 שנה היה עולמו של הטליבאן אפוף חשאיות ובלתי נגיש ברובו לבאים מבחוץ – עד עכשיו.

אנשי טליבאן בכפר פאשמה קאלה. "כשנשלוט במדינה זרים לא ייכנסו"(צילום: CNN)

אחרי חודשים של משא ומתן קיבלו איש הקולנוע האפגני נג'יבוללה קוריישי וצוות של CNN שמורכב ברובו מנשים אישור חריג ביותר מהנהגת הטליבאן להיכנס לאזור שבשליטת הארגון – ועוד תחת הגנה שלו. 36 השעות שלנו איתם סיפקו לנו הצצה יוצאת דופן לעולם מבודד שקפא בזמן.

התקשינו למצוא סימנים לכך שהאידיאולוגיה הנוקשית והמתבודדת של הארגון השתנתה. בחלק מהזמן, בהיותנו נשים זרות, הנוכחות שלנו הייתה מאוד לא נוחה. אבל כשברקע ההתקדמות בשיחות השלום בין ארה"ב לטליבאן שנערכות בקטאר, הטליבאן מאמין שהניצחון מעבר לפינה, ואפשר לזהות סימנים – אולי כתוצאה מכך – שהארגון מגלה פגרמטיות רבה יותר מבעבר.

מלחמה של 17 שנה בדרך לסיום – עוד כתבות:

• המלחמה הארוכה בתולדות ארה"ב
• האפגנים פוחדים שארה"ב בורחת: "ימים שחורים בדרך"
• הטליבאן: נגן על זכויות נשים, אל תדאגו
  

לדווח מבעד לרעלה

המסע שלנו מתחיל במזאר א-שריף, העיר הרביעית בגודלה במדינה. הטליבאן אולץ לסגת מהעיר אחרי קרבות מרים בשנת 2001. עכשיו אנשיו רחוקים ממנה רק כמה קילומטרים. אנחנו נוסעים לאזור צ'ימטל, שאותו כבש הטליבאן לפני שנה וחצי. לממשלה יש עדיין בסיס קטן בעיר המרכזית, אבל הכפרים הסובבים אותה נשלטים כולם על-ידי הטליבאן.

בין 60% ל-70% מאפגניסטן אינם נמצאים עכשיו בשליטתה המלאה של הממשלה האפגנית – כלומר הם נמצאים בידי הטליבאן או שמתנהל מאבק עליהם בין שני הצדדים.

אנחנו חוצים נהר קטן על מעבורת המוּנעת בידיים. הממשל האמריקני שפך מיליארדי דולרים על בניית התשתיות של אפגניסטן, אבל רק מעט מהכסף הזה עשה את דרכו לאזורי פריפריה כמו זה. המלווים שלנו מחכים לנו בצד השני. את קוריישי, הגבר היחיד בצוות שלנו, הם מברכים בחמימות. בהיותנו נשים מתעלמים מאיתנו, כאילו אנחנו בלתי נראות מאחורי כיסוי הפנים המלא, שחובה לעטות כאן בציבור.

חוצים במעבורת פרימיטיבית את הנהר לארץ הטליבאן(צילום: CNN)

הטליבאן הזמין אותנו לשטח שלו משום שרצה להראות שהוא מסוגל למשול ביעילות. נקודת העצירה הראשונה שלנו היא מרפאה בכפר פאשמה-קאלה. לוח בלוי על הדלת מלמד שהבניין הוא תרומה מארה"ב שניתנה ב-2006.

כמה רגעים אחרי הגיענו פוגע אופנוע בילדה קטנה מול המרפאה. יש רגע של אימה טהורה כשהצרחות שלה ממלאות את האוויר. לוחם הטליבאן הנוהג באופנוע עוצר ומביט לאחור. הוא תולה לאטו את הרובה שלו על כתפו ומתהלך בנונשלנטיות לעבר הילדה. כשהוא רואה שלא נפגעה קשה הוא פשוט מסתובב ונוסע משם.

הילדה מובאת למרפאה, אמה הנסערת מאחוריה. הרופא, חאג'י סייד איסאק, בקושי בודק אותה, ואז נותן לאמה מעט משככי כאבים וממשיך הלאה. במהלך שנים של לחימה באזור הזה הוא כבר ראה דברים הרבה יותר גרועים, ויש עוד עשרות מטופלים שמחכים לו.

חינוך מיני במרפאת הטליבאן

איסאק מסביר כי אף שהטליבאן הוא שמתפעל את המרפאה בפועל, ממשלת אפגניסטן היא שמשלמת את המשכורות ומספקת את התרופות. זהו מעין שיתוף פעולה אד-הוק בין הממשלה לטליבאן, שנעשה שכיח יותר ויותר בבתי חולים ובבתי ספר באזורים שבהם אף אחד מהצדדים אינו מצליח להשיג שליטה מלאה.

כשהטליבאן שלט באפגניסטן בסוף שנות ה-90 לא יכלו נשים לצאת לקבל טיפול מרופא גבר, נמנעה מהן גישה לרוב המשרות ונאסר עליהן לעזוב את הבית בלי ליווי של "גבר משגיח". לכן אנחנו מופתעים לראות כמה עובדות במרפאה. המיילדת בת ה-22 פזילה, למשל, כלל אינה מכסה את פניה כשהיא משוחחת איתנו, אף שהצלם שלנו הוא גבר.

על קיר משרדה מציגה כרזה העוסקת בתכנון משפחה סוגים שונים של אמצעי מניעה, בכלל זה קונדומים וגלולה. זה הדבר האחרון שציפינו לראות בשטח שנשלט על-ידי הטליבאן, מקום שבו כל דיבור על יחסי מין הוא בגדר טאבו.

פזילה, המסרבת לחשוף את שם משפחתה, מעידה שהטליבאן לא שינה דבר מאז שהשתלט על המרפאה והעביר אותה מהממשלה לידיו לפני 18 חודשים. היא אומרת שנשים עדיין יכולות לקבל טיפול מרופאים גברים. "הטליבאן לעולם לא מתערב בעבודה שלנו כנשים", אומרת פזילה. "הם אף פעם לא מונעים מאתנו לבוא למרפאה. הם לא מפריעים לנו".

כמו בכל המקומות שאליהם לוקחים אותנו, קשה לדעת באיזה מקרה מדובר בהצגה שהטליבאן תפר עבורנו, אבל פרשנים אומרים שאכן נראה שהארגון נוקט בימים אלה גישה גמישה יותר בנוגע לענייני ממשל, ומאמץ אליו מוסדות בשטחים שהוא כובש במקום להרוס או לשנות אותם.

אנשי טליבאן מחוץ למרפאה בפאשמה-קאלה. הזקנה הנידה בראשה: "כלום לא השתנה"(צילום: CNN)

בחדר ההמתנה של המרפאה מתארת אישה המערסלת בזרועותיה ילד מוגבל את עגמומיות החיים כאן. "אין כאן עבודה. הצעירים עוזבים, חלק נהרגים, חלק לא חוזרים", היא אומרת.

כשאנחנו שואלים אם החיים תחת הטליבאן כיום שונים מכפי שהיו תחת הטליבאן בסוף שנות ה-90 מנידה בראשה אישה זקנה העומדת בסמוך. "לא", היא משיבה. "אנחנו לכודים באמצע ולא יכולים לעשות כלום".

למורה יש קלצ'ניקוב

כשאנחנו יוצאים מהמרפאה כבר מתחיל להיות מאוחר, ואנחנו צריכים להגיע למקומות הלינה שלנו. בלילה הטליבאן מפסיק את פעילותם של כל שירותי הטלפון הסלולרי, ושעות החשכה הן אלה שבהן ההפצצות שכיחות יותר מכול.

המארח שלנו הערב הוא מורה איסלאמי. הוא לובש שלוואר קמיז לבן – טוניקה ארוכה מסורתית על מכנסי-שׂק, והוא אחד הגברים המעטים בדרכנו שנוהגים בנו בידידותיות ומחייכים אלינו. בהתאם לחוקים הנוקשים שאוכף הטליבאן בכל הנוגע להפרדה בין המינים אנחנו מתבקשות לישון בחלק הבית המוקצה לנשים, אבל המארח שלנו בא לשבת אתנו לזמן מה. בשיחה שמתנהלת בערבית קלאסית – השפה המשותפת היחידה שלנו – הוא מודה שמעולם לא פגש עיתונאי מבחוץ ומעולם לא דמיין שיום יבוא שבו זה יקרה.

"אנחנו לכודים, חסרי אונים". פזילה לא מסתירה את פניה(צילום: CNN)

הנשים והילדים במשפחתו סקרנים לא פחות. אחרי שהמארח עוזב הם מפציצים אותנו בשאלות בשפת הדארי, שפה שאיננו יכולות להבין. אנחנו חולקות איתם את החטיפים המתוקים שלנו והאימהות מצחקקות עלינו. אחר כך אנחנו מגלות שהן מעולם לא נתקלו באזרחים זרים.

ביום שלמחרת אנחנו יוצאים מוקדם כדי לבקר במדרסה, בית ספר דתי. למוסדות מהסוג הזה יש מוניטין של מוסדות המנחילים לילדים איסלאם נוקשה, פונדמנטליסטי. תחת שלטון הטליבאן בסוף שנות ה-90 נאסר על ילדות לקבל חינוך, אבל כאן אנחנו רואים עשרות ילדים – בנים ובנות – שקועים בספרי הקוראן ומדקלמים פסוקים, נעים אחורה וקדימה.

רוב הילדות בנות 10-8, וכמה מהן מספרות לנו שהן מסוגלות לקרוא. בעט ונייר הן מראות לנו בגאווה איך הן כותבות את שמותיהן. אחת הילדות מספרת שהיא רוצה להיות רופאה כשתגדל. ילדה אחרת מספרת שהמקצוע האהוב עליה הוא מתמטיקה.

בתור למרפאת הטליבאן. בתי ספר לבנות? פשוט אין(צילום: CNN)

המורה של הילדים כאן הוא יאר מוחמד, שמחלק את זמנו בין לחימה בחזית לבין הכיתה. רובה הקלצ'ניקוב תמיד צמוד אליו, אפילו כשהוא יושב עם הילדים ועובר איתם על פסוקים מהקוראן. הוא מספר לנו שעכשיו הטליבאן מעודד חינוך לילדות. "האמירוּת הִנחתה את מחלקות החינוך לאפשר חינוך לבנות – לימודי דת, לימודים מודרניים, מדעים ומתמטיקה".

לא עובר זמן רב עד שאשליית השוויון המגדרי הזו שעוצבה בקפידה מתנפצת. מוחמד מסביר שברגע שהבנות מגיעות לבגרות מינית הן אינן יכולות עוד ללמוד באותם בתי ספר שבהם לומדים בנים, משום שכך עלול להיווצר קשר בין שני המינים. פירוש הדבר שלבנות צריכים להיות בתי ספר נפרדים, אבל עד כה – אין בתי ספר כאלה.

זה אותו התירוץ שבו השתמש הטליבאן לפני שני עשורים כדי למנוע חינוך ממיליוני ילדות. עד שיגיעו לגיל 14 יעזבו רוב הילדות הללו את בית הספר, אבל המציאות העצובה היא שחינוך נשים הוא פשוט לא משהו שניצב בצמרת סדר העדיפויות באזורים כפריים ועניים. הדברים נכונים גם לאזורים שבשליטתה של ממשלת אפגניסטן.

להרוג באבנים על ניאוף

במאמץ להראות שהם מסוגלים לספק שירותים בסיסיים החלו אנשי הטליבאן למנות "מושלי צללים" המתחרים עם ממשלת אפגניסטן על השפעה ותמיכה. באזור צ'ימטל, למשל, מאוולאבי חקסר הוא מושל שכזה. עם הגלימה השחורה שלו ועיניו הירוקות המפחידות הננעצות בך מתחת לטורבן שחור, הוא יוצר לעצמו דמות מפחידה.

חקסר יושב מולנו, מוקף בארבעה שומרי ראש. הקלצ'ניקוב שלו מונח על ברכיו. אחד השומרים משתמש במכשיר קשר, מאזין לעדכונים ביטחוניים. הורו לנו שלא לשאול שאלות על שיחות השלום בין הטליבאן לארה"ב, ובכל פעם שהשיחה סוטה לנושאים שאופיים הפוליטי ברור אומר לנו חקסר לפנות אל הדובר הפוליטי של הטליבאן כדי לקבל תגובה.

חקסר, מושל הצללים של הטליבאן. קלצ'ניקוב על הברכיים(צילום: CNN)

אין לשכה, רק דילוג מבית לבית. אנשי הטליבאן(צילום: CNN)

ובכל זאת, חקסר כן חושף חלק מהסתירות הגלויות לעין בתדמיתו המשתנה של הטליבאן. אף שיש לו סמרטפון והוא משתמש בפייסבוק כדי להתעדכן בחדשות, הוא מתעקש שגברים ונשים המורשעים בניאוף צריכים להיסקל למוות באבנים. "אנחנו מיישמים את השריעה, אנחנו ממלאים את הוראות ההלכה האיסלאמית, והשריעה מתירה לסקול למוות", אומר חקסר.

כשאנחנו שואלים את חקסר על החשש של ארה"ב שכאשר יעזבו הכוחות הזרים את המדינה ישתלט עליה הטליבאן וישוב לתת מחסה לטרוריסטים הוא משיב: "כשנשלוט באפגניסטן לא יוּתר לזרים להיכנס אליה – אמריקנים או דאעש".

צדק מהיר וקשוח

המושל הקודם מטעם הטליבאן נתפס על-ידי כוחותיה של ממשלת אפגניסטן בפשיטה שנערכה בינואר. כדי להימנע מגורל דומה אין לחקסר לשכה קבועה, ובמקום זאת הוא נע ממקום למקום. כשתושבים שומעים שחקסר נמצא בכפר ממהרים כמה גברים להגיע אל הבית שבו הוא מבקר כדי להציג את בעיותיהם. הם נושאים פיסות נייר לבנות עם פרטים על הסכסוכים שלהם. רובם נוגעים לכסף ולרכוש. המושל מזמין אותם להיכנס ולשבת איתו.

גבר אחד מסביר: "מכרתי את המכונית שלי למישהו שנמצא בשטח שבשליטת הממשלה והוא לא משלם לי את הכסף. עשיתי כל מה שיכולתי, אבל אף אחד בממשלה לא הקשיב לי". האיש מתלונן שאנשי הממשלה דרשו ממנו שוחד. חקסר מקבל את עתירתו ואומר לו שהעניין יטופל מחר. לטליבאן יש מוניטין של מי שמנהל עניינים משפטיים בחומרה ומהר – ולכן רבים באזורים האלה תומכים בו.

קונדומים וגלולה. לוח מידע במרפאה(צילום: CNN)

לאפגנים רבים, עם זאת, הטליבאן ידוע כמי שאחראי יותר לפגיעה באזרחים מאשר לניהול ממשל אזרחי. השיטות האכזריות של הארגון וההתקפות חסרות ההבחנה שלו גרמו לאורך השנים לאלפי הרוגים, ולפי דו"ח של האו"ם מהחודש שעבר, בשנה שעברה נרשם באפגניסטן שיא במספר האזרחים ההרוגים בפעולות איבה – 3,804 אזרחים חפים מפשע, בהם 927 ילדים. לפי הדו"ח, הטליבאן אחראי לכ-35% מההרוגים האלה. בעבר הודה הטליבאן בעניין כשהקים ב-2010 ועדה שתחקור את מותם של אזרחים, אבל המהלך הזה היה סמלי בעיקרו. על כל פנים, חקסר מתעקש שארה"ב היא הפושעת הגדולה מכולם.

• הטליבאן רוצה לרצוח את מסי הקטן
  
• ריקוד הניצחון של הילד שקיבל רגל תותבת
  

"מי שאחראים למותם של אזרחים הם אלה שבאו לכאן עם כלי הטיס, הארטילריה, מפציצי B-52 ונשק כבד", הוא אומר. "במציאות הם אלה שאחראים להרג אזרחים, לא האמירוּת האיסלאמית. לאמירות האיסלאמית אין כלי נשק שיכולים לגרום הרג המוני כמו אלה של הזרים האלה שתקפו את אפגניסטן". לפי הדו"ח של האו"ם, באותה תקופה שנסקרה ב-2018 היו 536 מקרי מוות של אזרחים שנגרמו מהפצצות אוויריות, ומתוכם הואשמו הכוחות הבינלאומיים ב-73% מהמקרים.

למה לא הביאו גבר

כשאנחנו יוצאים עם חקסר מהבית אחרי הריאיון איתו מגיע המפקד הצבאי של הטליבאן באזור, מובאריז מוג'אהיד, ופורץ ויכוח בנוגע אלינו. הוא כועס על בקשתנו לצלם את המושל ואני יוצאת החוצה. הוא לא רוצה ששום איש טליבאן יופיע ברחוב עם אישה. הוא שואל אם במקום זאת יכול המושל ללכת ברחוב עם עמיתנו קוריישי. קוריישי מסביר שאני המגישה של הכתבה, לא הוא. נראה שהגברים מבולבלים למשמע הדבר הזה. "הם היו צריכים להביא גבר", רוטן אחד ממלוויו של המפקד.

ילדים במדרסה. בתי ספר לבנות? פשוט אין(צילום: CNN)

בסופו של דבר אנחנו מסכימים לחכות ולעקוב אחרי הגברים ממרחק, דבר שמעולם בקריירה שלי לא נאלצתי לעשות.

אחרי כמעט שני עשורים של מלחמה, 2,372 חיילים הרוגים ויותר מטריליון דולרים מכספי משלם המסים האמריקני שבוזבזו באפגניסטן, הטליבאן חזק יותר ושולט בטריטוריה גדולה יותר מבכל שלב אחר מאז תחילת המלחמה. העובדה הזו מדאיגה מאוד את ממשלת אפגניסטן בהתחשב בכך שממשל טראמפ נערך להסיג אלפי חיילים מהמדינה.

"חולמת להיות רופאה". הילדות לומדות קוראן(צילום: CNN)

בשעה שאנחנו עושים את דרכנו החוצה מהשטח שבשליטת הטליבאן אנחנו חולפים על פני קבוצה של נשים שעובדות על האדמה. רוח קרה מכה במרחבים הקפואים. שוב ושוב קיבלנו תזכורת עד כמה קשים החיים כאן.

עבור התושבים בחלקים גדולים מהמדינה, האפשרות של עלייה מחודשת של הטליבאן היא מחשבה מבעיתה. אבל המציאות היא שעבור אפגנים רבים אין באמת הבדל מיהו הגורם השולט. איכות חייהם לא השתפרה, ואחרי עשרות שנים של מלחמה וקושי – הם יסכימו לשתף פעולה עם כל מי שיבטיח להם שלום.