רק חברה חולה מרחיקה מעצמה אנשים חולים

השילוב של צעירים מתמודדי נפש בהוסטלים בערים בישראל נתקל בעין עקומה במקרה הטוב ובאלימות במקרה הרע. דרושה מהפכה חברתית

אבישי פריזדה פורסם: 12.03.19 , 13:44

(צילום: shutterstock)

דמיינו קהילה של אנשים שרוצים לגור בעיר מסוימת, אבל התושבים - ובעקבותיהם הרשויות - מנדים אותם בתחילה, לאחר מכן מרחיקים אותם מהשכונה, ולבסוף לא מאפשרים להם לגור כלל באותה עיר. ובכן, התיאור הזה מציאותי. לא מדובר באפליה גזעית או דתית, אלא על צעירים וצעירות ישראלים ב-2019, שאיתרע מזלם והם מתמודדים עם קושי נפשי, כזה שמאפשר להם אמנם חיים תקינים בקהילה, בעיקר במגורים בהוסטלים, אבל בפועל מביא לרדיפה שלהם דווקא על ידי שכניהם.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

המקרים האלו מתרחשים חדשות לבקרים וזוכים להתעלמות גורפת מצד המדינה. רק לאחרונה עלה לכותרות המקרה המזעזע של דיירי הבית המאזן ברחובות, הנרדפים על ידי מי שלא מוכנים לתת להם לגור לידם באותה שכונה. ה"מצוד" הגיע לשיא בהשלכת בקבוקי תבערה על ההוסטל שרק בנס נגמרה ללא פגיעות בנפש. סיפור דומה התרחש בזיכרון יעקב, כאשר תושבי המקום שילמו כסף מכיסם הפרטי לחברה האחראית על הקמת הוסטל חדש בשכונתם, כדי שתעשה זאת במקום אחר.

ברוב המקרים הדיירים המתגוררים בהוסטלים הם גברים ונשים בוגרי מחלקות פסיכיאטריות ומסגרות מוגנות בחסות משרד הרווחה. הם הצליחו להגיע לרמת תפקוד טובה, ובהחלטה משותפת שלהם, לעיתים יחד עם האפוטרופוסים שלהם ועם מוסדות המדינה, הוחלט לאפשר להם לגור במסגרות דיור בתוך הקהילה. זהו שלב דרמטי בהתמודדות שלהם עם האתגרים, התסמינים והבעיות הנפשיות.

מדובר בהתקדמות - או אפילו מהפכה - באופן הטיפול בצעירים הללו. עד לפני 20 שנה נגזר גורלם להעביר את כל חייהם במוסדות סגורים, אבל מאז למדה המדינה, כמו גם כל גורמי הטיפול, כי במתן אפשרות להתגורר בקהילה ככל אדם, סיכויי השיקום שלהם גדלים באופן משמעותי.

למרבה הצער לא הושקעה חשיבה מספקת ביצירת תוכנית חינוכית בקהילה בדבר קבלת האחר, אולי בגלל תרבות ה"יהיה בסדר" הישראלית. אבל ה"יהיה בסדר" הפך בשנים האחרונות לאי-סדר במקרה הטוב ולאיומים ופגיעות פיזיות וברכוש של דיירי הוסטלים במקרה הרע.

זה אולי נשמע מוזר לאנשים שחיים בחברה דמוקרטית, אבל עבור מאות דיירי הוסטלים במדינת ישראל, המגע עם הסביבה הוא מציאות יום יומית שמאיימת עליהם בכל צעד ושעל.

ההתחלה ברוב המקרים מעוררת תקווה: ההוסטל מוקם, לעיתים אפילו מגיעים שכנים יחידי סגולה עם עוגיות ודברי מתיקה כדי לכבד את האורחים החדשים ברחוב, אבל כבר אז מתחילים המבטים. אם עד אותו שלב גרו המטופלים בסביבה סגורה ומוגנת במסגרת הקודמת שלהם, פתאום מסתכלים עליהם בעין עקומה. מיד לאחר מכן מתחילות ההסתודדויות בין השכנים על ה"מפגע" החדש והמעבר של אנשים לצד השני של המדרכה ברגע שהם ראו את הדיירים.

מכאן המרחק לקללות ואיומים הוא קצר, אלא שהשכנים, ברבים מהמקרים בחסות הרשויות שלא עושות דבר כדי למגר את התופעה המכוערת, לא מסתפקים בהתנגדות פסיבית אלא מתחילים בהפגנות ובמחאות כדי להעיף את "המטרד" המאיים מהשכונה.

לאותם שכנים אין תקנה ככל הנראה, אבל למדינה יש. רשויות הרווחה והבריאות חייבות לייסד תוכנית ממשלתית של קבלת האחר בקהילה, כזאת שתסביר לאורך כל מנעדי הגיל, לכל המגדרים ולכל שכבות האוכלוסייה, שממש כפי שאנחנו מקבלים בסבר פנים יפות קבוצות אוכלוסייה הטרוגניות אחרות, חובה עלינו לקבל, להכיל ולאפשר לאותם צעירים לחיות חיים מלאים של מימוש עצמי בלב הקהילה.

חברה חולה מרחיקה אנשים חולים ממנה, חברה בריאה מקרבת אותם. טוב יעשו שרי הרווחה והבריאות בממשלה החדשה אם יתוו תוכנית רב-שנתית של קבלת האחר, שבמסגרתה גם דיירי ההוסטלים ומערכי הדיור יוכלו לחיות בבטחה במדינת ישראל, כזכור, זו שאמורה לקבל את כל תושביה ללא הבדל דת, מין או גזע.