שומרי שגרה: לילה עם חיילים מול הפגנה אלימה באל-בורייג'
במרחק עשרות מטרים עומדים מאות פלסטינים עם מטענים, רימונים, צמיגים בוערים וסמני לייזר לסינוור הצלפים. חיילי צה"ל, מחופרים בעמדות ומתגוננים מאחורי סוללות עפר, יורים קצת אבל בעיקר מבליגים. גם הקצינים יודעים: אין דרך להפסיק את ההפגנות. כתב ynet העביר לילה עגום על הגדר
לקו המגע עם עזה הגעתי בערב חשוך, בשעה שאף אחד בישראל לא מתעניין במה שנעשה כאן. בערוצי החדשות בדיוק נחשפים כתבי החשדות נגד ראש הממשלה בפרשות השחיתות שלו, והארץ גועשת במה שנדמה שיעסיק אותנו בחודשיים הקרובים. רק נדמה.
הפלאשבק הראשוני שמתקבל מהגעה לגדר הגבול במרכז רצועת עזה, מול מחנה הפליטים אל בורייג', קשור לקטעים החשוכים והצידיים של ציר 60 ומכבישי הרוחב ביהודה ושומרון. עוד מימי האינתיפאדה השנייה הדליקו שם הלוחמים גוזניקים, ארגזי תחמושת מתכתיים ריקים (המכונים ברוסים), מלאים בסולר מעורב בשמן לסיכוך נשקים. הגוזניקים היו אמורים להרתיע מרחוק מחבלים שתכננו לירות על מכוניות ישראליות בקטעי כביש מסוכנים אלה. מרחוק הם באמת נראו כמו צ'קה-לקה דלוקה וכתומה של ג'יפ סיור. אבל כעת, בגבול עם עזה, הגוזניקים הם של הפלסטינים: נקודות כתומות ומרקדות, בולטות במסך שחור של עלטה, 100 מטר בלבד מציר הוברס שעליו נמתח גדר הגבול עם ישראל.
נשים וילדים פלסטינים סוחבים צמיגים ומציתים אותם, בהנחה מוצדקת שצה"ל יימנע מלירות לעברם. הצמיגים בוערים גם תחת זרזיף הגשם. מבעד הלהבות ניתן לראות מפרי הסדר של חמאס: מקללים את החיילים בערבית ובעברית שבורה, מנסים להתגרות בהם. הם לא יותר מ-150 איש, מספר קטן אך קולני.
אחת לחמש דקות בממוצע מפר את העלטה ממולנו הבזק גדול ורגעי, ושניות בודדות לאחר מכן מגיע קול הפיצוץ. מטען חבלה או רימון רסס שמשליכים מפרי הסדר. בערב נתון מושלכים כך לעבר הגדר כ-100 מטענים או רימונים כאלה, עתירי רסיסים, תקניים וקטלניים. רובם ככולם נופלים בשטח העזתי, מיעוטם גורמים לפציעות של מפרי הסדר עצמם.
לא קל לזהות את משליכי המטענים באור יום נוכח המהומה ועשן הצמיגים. קשה עוד יותר בחשיכה, למרות האמצעים לראיית לילה שבהם מצוידים גם צלפי יחידת שלדג בעמדה הסמוכה. כמדיניות, הלוחמים כאן, בהם מגדוד 101 של הצנחנים, לא יורים במשליכי המטענים והרימונים בגלל המרחק מהגדר. משליכי הרימונים נמצאים בערך 100 מטר מהגדר, טווח שלא מסכן את הלוחמים, שבעצמם מתחפרים מאחורי עמדות מוגנות יחסית.
כך זה נמשך שבועות ארוכים והופך למציאות יומיומית. "רק" במקרים בודדים זה מסתיים בפציעות גוף, ובחודש האחרון זה קרה פעמיים, כאשר קצין מסתערבים ולוחם נח"ל נפצעו באורח בינוני מרסיסים של מטענים כאלה, שהושלכו קרוב מדי לגדר.
מדי פעם משוגרים לעבר מפרי הסדר האלה רימוני גז שלא באמת עוצרים את ההפגנה האלימה. בדומה לאבולוציית עפיפוני ובלוני התבערה, שעד היום לא פצעו אף ישראלי, ייתכן שגם במקרה של רעשי פיצוצי המטענים צה"ל ממעיט בנזק והסבל הנפשי שנגרם לתושבי העוטף. עצם הפיצוצים המחרידים, רעשי מלחמה לכל דבר, שילדים צריכים לשמוע מדי ערב בביתם, הם הפעלת אמצעי טרור לכל דבר, במובן הפשטני של המילה – הפחדת האוכלוסייה.
גם המפקדים הבכירים באוגדת עזה יודעים שאין אמצעי או יכולת צבאית שידכאו או יפסיקו את הפרות הסדר האלה. במשימה המרכזית שהטיל עליהם הדרג המדיני הם עומדים בהצלחה: מניעת חצייה המונית של הגדר וריצה של מאות או אלפי פלסטינים לעבר היישובים הישראליים הסמוכים.
בצה"ל מבינים שהפרות הסדר האלימות הללו הביאו לחמאס הישגים ללא מלחמה הרסנית: הזרמה גדולה של סולר, מיליוני דולרים מקטאר מדי חודש והגדלת שטח הדיג ל-12 מיילים ימיים, הושגו במחיר "סביר" של כ-270 הרוגים מאש צה"ל בשנה האחרונה ואלפי פצועים. לכן, ההערכה בישראל שהפגנות אלה יימשכו, בהיקפים מוגבלים או נרחבים, בשליטה מוחלטת של חמאס, גם בשנה הקרובה.
למוקד באל בורייג', למשל, הגיעו המפגינים בשני אוטובוסים. מפקד ההפגנה מטעם חמאס הזכיר להם עוד בשעת ערב מוקדמת שהם ובני משפחתם יתוגמלו על כך בכמה מאות דולרים. הוא וסגניו הסבירו להם לאורך שלוש שעות הפרת הסדר שזה בעייתי להגיע ממש לגדר הגבול, משתי סיבות: לוחמי צה"ל יירו עליכם והלגיטימיות של המעשה תקטן, שכן אין באמת הצדקה למפגין פלסטיני "אותנטי" להגיע בחושך לגדר גבול עם מדינת אויב. זו ככל הנראה הסיבה לכך שמפקד ההפגנה מטעם חמאס מפזר אותה בדרך כלל כאשר אחד ממפרי הסדר שהתקרב לגדר ספג קליע צה"לי ונפגע.
בראי הזמן, המשימה של אוגדת עזה הופכת לצנועה: לא לעצור את הפרות הסדר, שמתנהלות בשטח שגם כך לישראל אין דריסת רגל בו (בניגוד להפרות סדר בשטח פלסטיני בגדה), אלא למנוע חדירה לשטח הישראלי. דחפורי הנדסה מיישרים בתורנות קבועה את סוללות האדמה שהוקמו כחיץ גבוה על הגבול. בתוך סוללות אלה בנה צה"ל עמדות צליפה מסודרות. הוכנו גם חרכים מבטון, בדומה למוצבים הקטנים והישנים, שרובם כבר נטושים, בגבול עם לבנון וסוריה.
בעמדות אלה ישולבו בקרוב אמצעים חדשים נגד המתפרעים. צה"ל נמנע מטבע הדברים לספר באילו אמצעים מדובר, אך זו עדות נוספת להבנה שהחיכוכים הקבועים האלה על גדר בגבול הם כאן כדי להישאר, לפחות עד למלחמה הבאה בדרום. כמו שהטרור כאן היברידי ומשתמש במגוון אמצעים מתחלפים, שחלקם במכוון לא פוגעים בישראלים, כך גם צה"ל מנסה להשתפר תוך כדי תנועה, במענה שלו, בעיקר הטכנולוגי.
הצלפים שמגיעים לכאן מדי סופי שבוע עוברים קודם במתקן אדם אימון ייעודי לקראת מפרי סדר עזתים. במידה שהצלף לא עמד בציון עובר במבחן שנערך לו באימון, מפקד הגזרה באוגדת עזה לא מקבלו כחלק מהתגבור.
גדודי הצנחנים שתפסו כאן את הגזרה בחצי השנה האחרונה יוחלפו בקרוב על ידי גדודי נח"ל, אך הם יהיו הראשונים לקפוץ ולתגבר את המרחב עם חידוש אלים יותר על האירועים, בעיקר סביב יום האדמה בסוף מרץ, שיציין שנה לתחילת הפרות הסדר. עד אז עלולות להתחדש גם השריפות מעפיפוני התבערה, שישובו בהדרגה עם סוף החורף.
בהיעדר יוזמה ישראלית-אזורית או פריצת דרך מדינית, שהייתה כה חסרה ברגל המסיימת של צוק איתן, נראה שהמציאות הקיימת בעזה תימשך עמוק לתוך 2019, עם מאמץ גדול של הכוחות בשטח למנוע הסלמה. אבל כשצה"ל מונחה לכבות שריפות, לקנות עוד שבוע בלי מלחמה, ולהגיב לפי חצי הס"מ בבליסטיקת המזל, שהפריד בין פציעות של מ"פ צנחנים ולוחם נח"ל לבין מותם, ההתנגשות הצבאית הבאה בין הצדדים היא רק עניין של זמן.
לפנייה לכתב/ת 
