נוסעי התחבורה הציבורית לא צריכים את מסקנות המבקר: "עדיף ללכת ברגל"
איחורים, צפיפות והרגשה של "יציאה לשדה קרב". נוסעי התחבורה הציבורית בישראל לא היו צריכים את 606 העמודים של המבקר יוסף שפירא כדי להבין עד כמה המצב חמור: "הפתרונות ידועים. יש פה עניין של סדרי עדיפויות ופוליטיקה שמונעים התקדמות"
דו"ח מהשטח: בתשובותיהם של נוסעי התחבורה הציבורית לשאלות ynet הבוקר (ד') ניתן היה למצוא את כל חלקי הדו"ח הקשה בן 606 העמודים של מבקר המדינה שפורסם אחר הצהריים - מהצפיפות ברכבות, דרך איחורי האוטובוסים, דרך המחסור בנתיבי תחבורה ציבורית ועד לחלק המסקנות: "לפעמים פשוט עדיף ללכת ברגל".
לעיון בדו"ח המבקר המלא - לחצו כאן
השר כץ מתגונן: "היה פיגור של 100 שנה"
תחנת רכבת השלום הבוקר. כולם מכירים את הבעיות(צילום: אבי חי)
רכבת ההפתעות: "איחורים של שבע דקות אפילו לא מתפרסמים בלוח"
שוהם שניר, נוסע ותיק מפרדס חנה לתל אביב, מתאר את הנסיעה כזלזול בנוסע וטוען כי פעמים רבות הוא וחבריו לא יודעים מתי תגיע הרכבת המיועדת. "איחורים של עד שבע דקות אפילו לא מתפרסמים בלוח הרכבות, אבל אנחנו כבר בערך יודעים בכל יום בכמה הרכבת תאחר". על מצב הצפיפות מוסיף שניר כי: "המדינה מחכה שיקרה כאן אסון, שהרכבת תבלום ואנשים יעופו אחד על השני בצפיפות, אחר כך נגיד אמרנו לכם".
דנה קלוג'ני, שעולה על הרכבת מבנימינה כל יום, מתארת את הנסיעה כיציאה לשדה קרב: "אני כבר לא מגיעה בזמן לאף פגישה משום שהרכבות יוצאות באיחור. בדרך חזרה מתל אביב הביתה כבר בתחנת השלום אין מקומות ישיבה".
"הגעתי למצב שאני מרחמת על אוכלוסיות יותר מוחלשות שצריכות להשתמש ברכבת, כי היא חמה ומיוזעת, זו לא סיטואציה נעימה". אומרת קלוג'ני ומוסיפה: "בחמישי בערב אני לרוב צריכה לפלס את דרכי החוצה מהקרון. צריך ממש לדחוף ואין דרך אחרת לצאת מהרכבת זה לא נעים. זה עצוב מאוד שהגענו למצב הזה, הרכבת היא אחלה כלי תחבורה והפתרונות ידועים ואין צורך להמציא את הגלגל. יש פה עניין של סדרי עדיפויות ופוליטיקה שמונעים התקדמות".
האוטובוס שלא מגיע: "ללכת ברגל זה יותר מהר ויותר קל"
הבעיות שחווים הנוסעים ברכבות לא פסחו גם על נוסעי האוטובוסים, שהמשתמשים בהם נאלצים לחכות דקות ארוכות להגעתם, זאת על אף שלעיתים באפליקציות המיועדות והלוחות האלקטרוניים בתחנות עצמן נכתב כי האוטובוס ממש לידם.
.jpg)
שיר שמעוני (27) מגבעתיים מספרת כי בתשע בבוקר היא לפעמים מחכה לאוטובוס עשרים דקות בכדי לנסוע לעבודה. "אין היצע מספיק של קווים ובכדי להגיע מרחוב כצנלסון בגבעתיים לרכבת מרכז אני צריכה להחליף שני אוטובוסים שתמיד נעים שלא בתזמון. למכללה שלי בנס ציונה לוקח לי להגיע שעה וחצי מגבעתיים, לפעמים זה כל כך מתסכל אותי שכשאני מגיעה לנס ציונה אני פשוט יורדת בתחנה הראשונה, הולכת ברגל ומגיעה יותר מהר".
שרון שרגל מתל אביב, שנוסעת בכל יום באוטובוס לעבודה העדיפה הבוקר ללכת ברגל כי האוטובוס פשוט לא הגיע. "יש שם הרבה צפיפות ולרוב עומדים, לכן לפעמים פשוט עדיף ללכת ברגל, זה יותר מהר ויותר קל. יש אוטובוסים שעומדים בהם כמו סרדינים ואין לך במה להחזיק. התדירות לא מספיקה וזה מאוד בעייתי".
אילן שמש, שמתנייד באוטובוס מרחובות לחולון, מתאר את הנסיעה: "בגלל שכולם עולים מהדלת הקדמית, יש רוטינה קבועה של המתנה לאחרון הנוסעים שיעלה. אין היום העדפה ברמזורים לאוטובוסים ולכן הדרך מפותלת. האלטרנטיבה שלי היא לצאת מהבית בחמש וחצי בבוקר במקום שבע ולהגיע מוקדם לעבודה אני לפעמים עושה את זה בשביל לחסוך ממני את הסבל".
לכל הבעיות שמתוארות כאן נוספת גם העובדה שכמעט כל תחנת רכבת מחוץ למטרופולין תל אביב מגלה סביבה תחנות אוטובוס שלרוב ריקות מאוטובוסים שנעים בתדירות נמוכה. שחר לוי (22) מראשון לציון מתאר את המאבק היומיומי בין הרכבת לאוטובוס בצורה הכי בהירה. "אני יוצא יותר מוקדם כי אני מפחד על העיכובים של האוטובוס וגם ברכבת לפעמים האוטובוסים לא מגיעים בכלל. רק אתמול שני אוטובוסים לא הגיעו לתחנה בשוק הכרמל אז החלטתי ללכת ברגל לרכבת".
פתרונות בהילוך איטי
בחודשים האחרונים מנסה משרד התחבורה לבצע שינויים בקווים שונים, אך מדובר במהפכה קטנה מידי שהגיעה באיחור. רוב הקווים עדיין סובלים מפיתולי יתר וכמעט ואין קווים ישירים למוסדות אקדמאים, ריכוזי עבודה ואפילו תחנות רכבת. לדברי יערה צעירי, רכזת פניות הציבור בארגון "15 דקות", מרבית התלונות שמגיעות לארגון הן על כך שהמפעילים אינם עומדים בלוחות הזמנים ולכן אוטובוסים מבוטלים או מגיעים באיחור או מדלגים על תחנות, כמו גם על מחסור בקווים ישירים.
הפתרון שמקודם מזה זמן רב במשרד התחבורה לחלק מהבעיות הקיימות הינם נתיבי התחבורה הציבוריים, שפועלים בחלק מועט מהערים. מדובר בנתיבים אשר מופקעים בשעות השיא בבוקר ובערב לאוטובוסים בלבד שאמורים לנסוע בהם במהירות גבוהה יותר מהרכבים הפרטיים שתקועים בפקק ובכך להעביר כמה שיותר אנשים אל וממקומות העבודה שלהם.
אלא שלמרות שהנת"צ הינו רעיון שקיים כבר שנים במשרד התחבורה הוא אינו מתקדם בקצב הרצוי. עמירם סטרולוב, מומחה לניהול אסטרטגי של מערכות תחבורה טוען כי הפיגור הגדול בתוכנית נובעת מכך שקצב העבודה על הנת"צים איטי מידי. "במשרד התחבורה מנסים ללכת על איכות במקום פתרונות מיידים, הם רוצים שבכל נת"צ יהיו את כל המרכיבים הטכנולוגים והמאפיינים הגיאומטרים וזה בסדר, אבל זה ייקח עשור".
הפתרון של סטרולוב הוא יצירת נתיבי תחבורה ציבוריים בשוליים של כבישי האורך והרוחב המהירים בישראל. נתיבי איילון, כבישים 2, 4 ו-5 לדוגמה, יכולים לפי דעתו להיות נקודות הפתיחה לנתיבי תחבורה מהירים לאוטובוסים שייסעו בשוליים: "אפשר להפעיל את התוכנית הזו בצורה מיידית, זה עניין של חצי שנת הכנה. כל מה שצריך זה מצלמות שיצלמו את הנתיבים הללו וזהו, פתרון זול ומהיר.
"האוטובוסים ייסעו על השוליים בשעות העומס של הבוקר והערב ויעקפו כך את הפקקים. זה יעלה את המהירות שלהם ב-30-40% ויוריד את אורך נסיעתם בשליש. אני מכיר את מה שהמתנגדים לתוכנית שכזו יגידו, שחייבים שוליים בכביש למקרה שרכב נעצר, אז הרכבים שנתקעים יוכלו עדיין לרדת לשוליים והאוטובוס יעקוף וישוב למסלול הנת"צ מיד אחרי וייסע".
לפנייה לכתב/ת 
