תסתכלו על מפלגת העבודה ותבינו שמירי רגב צדקה
בשבט ה"שמאל מרכז" אכן מעדיפים להצביע לגבר לבן מארץ ישראל הישנה והטובה. תראו מה קרה כשגבאי הוצב בראש: המצביעים עברו לבני גנץ
(צילום: מארק ישראל סלם)
"זה לא סוד שדפוס ההצבעה בחברה הישראלית הוא דפוס הצבעה לגברים אשכנזים, מהשבט הלבן", כך הסבירה ביום שישי שרת התרבות מירי רגב לרני רהב ושרון גל את דחיקתה התמוהה מהתמונה של בכירי הליכוד, שהכילה למרבה הפלא גברים אשכנזים בלבד. התמונה הזאת, אירוע כמעט אגבי בבחירות האלה, לא נולדה בחלל ריק. כך גם האמירה של רגב. היא עומדת על שתי רגליים: האחת נטועה בימין והשנייה בשמאל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הליכוד נסמך על שושלת שמונהגת באופן עקבי על ידי גברים לבנים. צמרת המפלגה לדורותיה הכילה גברים אשכנזים, "ממלכתיים", או בכינויים המכובס "נסיכי הליכוד": דור שני לדמויות חשובות בתנועה הרוויזיוניסטית, מנהיגים שנחשבו ממלכתיים ובעלי עמוד שדרה אידיאולוגי איתן. אהוד אולמרט, ציפי לבני, בני בגין, דן מרידור, לימור לבנת, בנימין נתניהו ואחרים. שמתם לב מה משותף לכולם, כן?
כך שהעשירייה הגברית והלבנה ברשימת הליכוד הנוכחית היא לא מקרית; היא נשענת על מסורת ארוכת שנים. אמנם מנחם בגין נתן פתחון פה למזרחים בזירה הציבורית, אבל בתוך הליכוד תקרת הזכוכית שלהם ברורה. הרגל על הבלם לא הרפתה לרגע. כשהליכודניקים החדשים דרשו להפוך את הליכוד לממלכתי יותר, התוצאה הייתה כמעט בלתי נמנעת: עוד גברים, עוד לבנים, עוד "נסיכים".
- האומנם מזרחים השתלבו במערכת הפוליטית? - לחצו כאן
מנגד עומד הזיהוי ההיסטורי של השמאל (או כמו שהוא מכונה היום "המרכז-שמאל") עם השבט הלבן. כשהשרה רגב הסבירה את הדרתה מהתמונה היא טענה שסקרים פנימיים של הליכוד הוכיחו שגברים לבנים בחזית הם המתכון לגניבת קולות מהמחנה היריב. קשה להתווכח עם זה: למרות נאום "מנשקי הקמעות" של יאיר גרבוז, ועל אף הצורך בקריצה לקהלים אחרים, גם במערכת הבחירות הזו מצא מחנה ה"מרכז שמאל" את התקווה הלבנה שלו. הפעם זה בני גנץ, אבל בעבר הצליחו גם מועמדים חיוורים יותר כמו הרצוג לאחד מאחוריהם את המחנה.
האבסורד הוא שהמפלגה היחידה שלמדה את הלקח מגרבוז (וחבריו) היא דווקא מפלגת העבודה. מפא"י ההיסטורית, לכאורה. היא הציבה מזרחי מסורתי בראשה ורשימה מגוונת ומעניינת. אבל המצב שלה בסקרים הוא תגובת הציבור לנאיביות שלה, כביכול. החומר נלמד היטב אך התלמיד נכשל במבחני הבגרות.
אז מה אנחנו רואים כאן, בעצם? באמריקה של דונלד טראמפ נהוג לכנות את התופעה הזו "וויטלאש": תגובה שלילית של לבנים לשינוי גדול שאירע לאחרונה. הבחירה בטראמפ נחשבת במידה מסוימת לתגובה של בהלה כלפי כהונתו של הנשיא ברק אובמה.
מה שאנחנו רואים כאן בישראל היא תגובה מבוהלת לבולטות המזרחית על המסכים שלנו ובשיח הציבורי בשנה האחרונה. דמויות כמו רגב, דוד ביטן, דודי אמסלם, אורן חזן ומיקי זוהר ישבו באולפנים ותפסו נפח גדול מהשיח הציבורי. הם זכו לבוז רב מהציבור - חלקו מוצדק וחלקו פחות.
מירי רגב על הפיגוע בצומת אריאל (צילום: אלכס גמבורג)
משה זיאת
וזו הבשורה העמוקה, החשובה והעצובה של הבחירות האלה: אם במערכת הבחירות הקודמת היינו משוכנעים שאנו נעים קדימה מבחינת ייצוג, למעשה - כל הזמן הזה היינו ברוורס.
השלב הבא בתהליך הזה, האבולוציה שלו, עשויה להתבטא בדמויות מזרחיות ששוברות את התבנית הפוליטית המוצעת להם ומציגים מזרחיות וממלכתיות תחת אותה מטרייה. מעטים הצליחו לעשות זאת עד כה, ואיש מהם עוד לא הגיע אל הסוף, לתפקיד הנכסף, לראשות הממשלה.
הייתי רוצה לסיים בנימה אופטימית, לחשוב שאולי כבר בבחירות הבאות יזדמן לפתחנו מנהיג כזה, אני פשוט עוד לא משוכנע שהצלחנו לצאת מרוורס.
- משה זיאת הוא מייסד תנועת תור הזהב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
