אין ברירה אלא להמשיך את הכיבוש
כל זמן שאין נכונות פלסטינית לשים קץ לסכסוך ולוותר על זכות השיבה, לא נותר לישראל אלא להמשיך לשלוט בגדה ולקוות להנהגה אחרת ברשות
הדרישה לסיום הכיבוש מציבה מול החברה הישראלית מראה כפולה: עתיד הדמוקרטיה הישראלית מותנה במימוש זכויות הפלסטינים. ללא סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצדה, ישראל נידונה לדעת רבים לעתיד של מדינת אפרטהייד, או לחלופין ל"מדינת כל אזרחיה" בעלת רוב ערבי בין הנהר לים. מכאן עולות שתי שאלות: הראשונה היא האם ניתן לקיים את הדמוקרטיה הישראלית מבלי לסיים את הכיבוש? והשנייה היא מדוע בעצם להיתקע עם הדילמה הזאת? למה אנו לא מסיימים את הכיבוש אחת ולתמיד ונפטרים מאבן הרחיים הזאת?
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ההנחה המובלעת ברצון להיפטר מהכיבוש היא שרוב הציבור הישראלי לא מעוניין לשלוט בפלסטינים. הרוב היה שמח לסיים את הכיבוש, להיפטר מעולו ועוולותיו ולאפשר לפלסטינים להגדיר את זהותם הלאומית במסגרת של מדינה עצמאית לצד ישראל. ובכל זאת, זה לא קורה.
את הכיבוש אפשר לסיים באחת משתי דרכים: באופן חד-צדדי או בהסכם. לאחר ההתנסויות של ישראל בנסיגה מלבנון ובהתנתקות מעזה, ברור כשמש שאין כל אפשרות לנסיגה חד צדדית מהגדה. את מקומם של צה"ל ושב"כ יתפסו חמאס, סדנאות ייצור קסאמים והברחות אמצעי לחימה. הגדה תהפוך לבסיס קדמי איראני, חמאסי או ג'יהאדיסטי.
אם התנתקות חד-צדדית אינה באה בחשבון, סיום הכיבוש אפשרי רק בהסכם בין ישראל לפלסטינים. על מנת לבחון את ההסתברות של הסכם כזה צריך ללכת אחורה ולבחון את 53 שנות הכיבוש: האם היו במהלכן נקודות יציאה? מכיבוש הגדה ב-67 ועד היום ניתן לזהות שלוש הזדמנויות שהיוו נקודות יציאה אפשריות מהכיבוש: הסכם לונדון באפריל 87, ועידת קמפ דייוויד ביולי 2000 ועשרות המגעים בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין יו"ר הרשות אבו מאזן ב-2008.
הסכם לונדון, שישה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, היה הסכם חשאי בין שר החוץ דאז שמעון פרס לבין המלך חוסיין, ולפיו הגדה הייתה אמורה להימסר לירדן ולחזור לריבונות האשמית. לו היה יוצא לפועל, הכיבוש היה מסתיים (לפחות בגדה) 20 שנה מתחילתו. אבל הסכם לונדון לא הבשיל כי הוא טורפד על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר ונקודת היציאה הראשונה מהכיבוש הוחמצה באשמת ישראל.
הזדמנות שנייה לסיום הכיבוש הוחמצה בכישלון המו"מ בקמפ דיוויד בין ראש הממשלה אהוד ברק לבין יו"ר הרשות יאסר ערפאת, בתיווכו של הנשיא ביל קלינטון. אליבא דקלינטון, האשם בכישלון ועידת הפסגה מונח לפתחו של ערפאת: הפלסטינים סירבו לחתום על הסכם שלום. לו הניבה ועידת קמפ דיוויד הסכם שלום, ישראל הייתה נסוגה מהגדה והרצועה בתקופה קצובה והכיבוש היה מסתיים מאליו. נקודת היציאה השנייה מהכיבוש הוחמצה באשמת הפלסטינים.
כלומר, למעט הסכם לונדון, שנחתם בין ישראל לירדן וטורפד על ידי ישראל, המו"מ בין הצדדים על סיום הכיבוש נכשל פעמיים באשמת הפלסטינים.
מדוע, אם כן, מסרבים הפלסטינים לחתום על הסכם שלום ולהביא לסיום הכיבוש? אבו מאזן חוזר וטוען שהוא מוכן למה שהפלסטינים מכנים "פתרון שתי המדינות": הקמת מדינה בצד ישראל שבירתה מזרח ירושלים. הוא גם מסכים לפירוז שלה ולהחלפת שטחים ביחס של 1:1.
אבל אבו מאזן לא מסכים לנוסחת "שתי מדינות לשני העמים". לשיטתו, הפרטנר של הפלסטינים הוא העם הישראלי, לא היהודי. לדבריו, אין עם יהודי אלא רק דת יהודית, והוא לא עושה הסכמים עם דתות. ניחא. מדוע לדקדק ב"קטנות" ולהתעקש, כפי שמטיף בנימין נתניהו, על הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? או, לחלופין, על קבלה פלסטינית של הנוסחה הישראלית, "שתי מדינות לשני העמים"?
נניח שוויתרנו לאבו מאזן ואנחנו מסכימים לנוסחת פתרון שתי המדינות. אנו נדאג בעצמנו לזהות הלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בצד שוויון זכויות מלא למיעוט הערבי ברוח מגילת העצמאות. האם אז ניתן לסיים את הכיבוש בהסכם שלום?
אבל אבו מאזן לא מוכן או יכול, כדבריו, לוותר על התביעה לזכות השיבה. הוא טוען שאין לו, או לכל מנהיג פלסטיני אחר, מנדט לכך. ואם אין ויתור פלסטיני על התביעה לזכות השיבה, כל הסכם מדיני איתם משאיר פתח לתביעות שיבה ולכן אינו הסכם סופי. כל הסכם שאינו סופי הוא הסכם ביניים. בהסכם ביניים כל צד מתחפר בעמדותיו כי כל ויתור אינו סופי. התוצאה היא קריסת המו"מ.
הפלסטינים, לדורותיהם, לא מוכנים לסיים את הסכסוך עם ישראל. פתרון שתי המדינות אינו, לדידם, קץ הסכסוך כי הם דבקים בתביעה לזכות השיבה. לכן גם מתונים בישראל מפרשים את נוסחת פתרון שתי המדינות כמהלך טקטי, צעד ראשון בתורת השלבים לחיסול ישראל.
מאחר שסיום הכיבוש מותנה בהסכם, ואין נכונות פלסטינית להסכם שישים קץ לסכסוך, אין דרך לסיים את הכיבוש. מה שנותר, וחובה על ישראל לעשות, הוא לצמצם למינימום את החיכוך עם תושבי הגדה, לאפשר להם מקסימום חופש, רווחה וכבוד, ולקוות שביום מן הימים תקום הנהגה פלסטינית שתהיה נכונה לסיים את הסכסוך. אז גם יסתיים הכיבוש.
- ד"ר שמואל חרל"פ הוא איש עסקים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
