"החלטתי שעדיף להשלים עם המוות ולא לריב איתו"
יהודה וקסמן שוכב בבידוד בבית החולים, מערכות גופו קורסות, אבל הוא נשאר אופטימי. כשבנו רפאל נולד עם תסמונת דאון, נלחם כדי שיהיה מאושר. וכשבנו נחשון נרצח על ידי מחבלי חמאס, סירב לשקוע באבל: "חלמתי שהוא מופיע ואומר לי: 'אבא בוא אליי'. אמרתי שאני צריך להישאר עם האחים שלו"
כבר למעלה מחודש ימים שהוא שוכב בבידוד, במחלקת עור בהדסה עין כרם, כשאיברים חיוניים בגופו קורסים ובוגדים בו אחד-אחד, אבל יהודה וקסמן מסרב לאבד תקווה ומסרב להסתכל על החיים בכעס. "השלמה", הוא אומר, "היא המרכיב החשוב ביותר לחיים טובים".
חיים לא פשוטים היו ליהודה וקסמן בן ה-72. הוא שכל את בנו נחשון שנחטף על ידי חמאס; בן אחר שלו, רפאל, נולד עם תסמונת דאון, אבל וקסמן בחר לא לשקוע באבל. תמיד אופטימי, מחייך, מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה. במהלך הריאיון שלנו הוא מודה ללא הרף לצוות הרפואי, מעביר את הזמן בלימוד סינהלית כדי לתקשר עם המטפל שלו, עובד זר מסרילנקה.
"נכון, ראיתי אסון גדול מאוד, הבן שלי נרצח", הוא אומר, "בנוסף ראיתי את הבן שלי חי עם תסמונת דאון, שזה גם לא היה קל, אבל יש לי עוד ילדים וגם רפאל מסב לי סיפוק ואושר רב. אני חושב שהחיים הם גלגל. נולדים בעל־כורחנו, חיים בעל־כורחנו ואחר כך מתים בעל־כורחנו. אני בשלב בשלישי, מוות בעל־כורחי, אז החלטתי שעדיף להשלים עם המוות ולא לריב איתו. מתי שתבוא - ברוך הבא, רק לא בייסורים. אני לא מפחד מהמוות, זה הפחד מהייסורים שלפני המוות".
אתה מדבר על המוות ברוגע ובהשלמה.
"אני חושב שהיו לי חיים טובים בסך הכול. טובים אבל לא קלים. הגשמתי את עצמי, וכשאדם מגשים את עצמו יש לו סיפוק. רציתי ללמוד וללמד פיזיקה ועשיתי את זה, יצאתי לפנסיה, הקמתי תיאטרון שרץ למרות שאני פה, זכיתי בפרס מפעל חיים על עבודתי בתיאטרון, הגעתי לגיל שאנשים צריכים למסור ציוד וזה בסדר. אני מודה לאלוהים שנתן לי את השנים האלה".
לא מפסיק להתגעגע
נחשון וקסמן, חייל בגולני, נחטף באוקטובר 1994 בזמן שעלה על טרמפ במכונית שבה ישבו ארבעה מחבלי חמאס שהתחפשו למתנחלים. המחבלים חטפו את וקסמן לביר נבאללה שמצפון לירושלים. אחד הרגעים הכואבים והזכורים מאירוע החטיפה הוא קלטת הווידיאו שבה צולם וקסמן כשאקדח מוצמד לרקתו בעודו מבקש מראש הממשלה יצחק רבין שישחרר את השייח אחמד יאסין ועוד 200 אסירים ביטחוניים תמורת שחרורו.
ביום שישי, חמישה ימים אחרי שווקסמן נחטף, איתר השב"כ את הבית שבו הוחזק. סיירת מטכ"ל יצאה למבצע חילוץ שבו חוסלו המחבלים, אך הפעולה גבתה מחיר כבד - וקסמן נורה למוות על ידי אחד המחבלים, ולוחם הסיירת ניר פורז נהרג במהלך חילופי האש שהתפתחו עם הפריצה לבית.
25 שנה אחרי, יהודה עדיין חושב כל הזמן על בנו נחשון. "אני חושב עליו הרבה, אבל אני אף פעם לא חושב איך החיים היו נראים אם זה לא היה קורה. זה בזבוז אנרגיה, ואני לא אוהב לבזבז אנרגיות נפשיות על דברים שאין עליהם תשובה. בשביל מה? אין צורך. כשאני חושב עליו, אני רואה אותו כמו שהוא היה לפני שנרצח ואני מתמלא גאווה ואהבה. אני מתגעגע, פשוט מתגעגע. באים שאר הילדים שלי עם הנכדים והוא לא. אז אני מתגעגע. אבל אני לא חושב מה היה קורה אם הוא היה נשאר בחיים, אני לא נביא".
וקסמן סובל מאי-ספיקת כליות, אי ספיקת כבד ואי-ספיקת עורקים. ואם זה לא מספיק, יש לו פצע "עמיד" ברגל שלא מתרפא. לפני 30 שנה השתילו לו כליה, אבל כיום היא כבר לא מתפקדת. וקסמן נזקק לטיפול דיאליזה של ארבע שעות פעם ביומיים. "הרופאים אומרים שאם יקרה נס אז אני אצא מזה. יש נסים ברפואה?" הוא שואל וצוחק. "אין תרופה לבעיות שלי, התאשפזתי כדי שיטפלו בהן, שיאזנו אותי, שלחץ הדם יהיה מאוזן, שהמינרלים יהיו מאוזנים, אבל אין לרפואה פתרון עבורי. אם אני מאמין בנסים? כבר הייתי במצב קשה מאוד ויצאתי מזה. פעם חיינו 45 שנה, עכשיו רובנו הולכים לעולם שכולו טוב אחרי שבעים ושמונים שנה, גם זה סוג של נס".
אתה מתעסק במחשבה מה קורה אחרי המוות?
"זה אחד הדברים שאף אחד לא יודע, גם אני לא. יש עולם הבא? אין עולם הבא? מי המציא אותו? מיד אחרי שנחשון נרצח היה לי חלום שנחשון מופיע ואומר לי: 'אבא בוא אליי'. אמרתי לו שאני לא יכול לבוא. שיש לו אחים, ושאני צריך להישאר עם האחים שלו. הוא ניסה לשכנע אותי. זה נולד מתוך געגועים, והגעגועים יוצרים את החלום".
וקסמן נשוי לאסתר, לבני הזוג נולדו שבעה ילדים. הוא מדבר עליהם באהבה ובהומור הציני המיוחד שלו. "נחשון בבית הקברות, הוא לא עושה לי צרות; רפאל בכפר הטיפולי 'בית אורי', גם הוא לא עושה לי צרות. חוץ מזה יש לי חמישה ילדים, כולם עובדים, הקימו משפחות, יש לי משפחה גדולה, 20 נכדים, זכיתי להיות בברית של הנין הראשון שלי ביום שישי האחרון, אדם חולה כמוני. אני מוקיר תודה".
הבן רפאל, 32, נולד עם תסמונת דאון. וקסמן מדבר עליו באהבה גדולה. "רפאל נולד יחד עם עוד אח, תאומים. התאום שלו הוא עכשיו רופא בסורוקה, הוא מחונן. גם רפאל מחונן בדרך שלו. הוא לא מדבר - אם הוא רוצה משהו הוא מראה. לאנשים מוגבלים יש מחשבות ורגשות משלהם, כולנו בני אדם".
וקסמן מספר כי לנחשון ולרפאל היה קשר מיוחד. "כשנחשון היה חוזר מהצבא רפאל היה מתכרבל אצלו. חוץ מזה, נחשון התנדב במד"א וכל פעם שרפאל לא הרגיש טוב מי שקיבל את האחריות עליו היה נחשון. האובדן של נחשון והגידול של רפאל השפיעו עליי כהורה וכבן אדם. זה לקח שנים, אבל זה לימד אותי בסופו של דבר להשלים. זה מה שיש לי, זה התיק שלי, אני צריך להתמודד איתו ואני משלים עם זה ולא מתווכח עם זה. בדיוק כמו שאני לא מתווכח עם המוות - 'אל תיקח אותי, תיקח את השכן'".
ובכל זאת, לא היו לך רגעים של כעס, מחשבות למה זה קרה דווקא לך?
"הבנתי שאני לא יכול לשנות, לא את הגורל שלי עם נחשון ולא את הגורל שלי עם רפאל. בעולם המודרני אנחנו כל הזמן בריצות ובמאבקים, אבל אם אתה משלים שזה המצב שלך אתה כבר בחצי הדרך לחירות. זה שיעור כבן אדם וכהורה".
"אני מאושר שרפאל מאושר"
רפאל וקסמן, בנו של יהודה, שוהה בכפר הטיפולי "בית אורי" לילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות קשות. הכפר חוגג מחר 50 שנה להיווסדו באירוע שמפגיש בין תורמים מארגון JNF UK מבריטניה לבין הילדים השוהים בכפר ומשפחותיהם. קבוצת התורמים הגיעה השבוע לישראל כדי לחנוך מרפאה חדשה שתאפשר טיפול רפואי צמוד לדיירים. כמו כן, התורמים יערכו שני משחקי גולף מול איגוד הגולף הישראלי, בקיסריה.
"JNF UK יזם את הקמת קבוצת הגולף לפני כעשרים שנה במטרה לסייע לבית אורי", אומר שמואל חייק, יו"ר JNF UK. "יותר ממאה שנה שהארגון היהודי הפילנתרופי, שהוא גם הוותיק בבריטניה, פועל לחזק את הקשר עם מדינת ישראל. הארגון שותף בפרויקטים שתומכים בפריפריה ומאפשרים לתושביה הזדמנות שווה. חשוב שעם ישראל, בארץ ובגולה, ירגיש מאוחד וידע שהציונות ממשיכה להתגשם שעה־שעה".
ז'נט קול מבית אורי מוסיפה: "בית אורי הוא כפר לאנשים עם מוגבלויות שהוקם על ידי דבורה שיק, שבנה אורי סבל ממוגבלות ונפטר. היא הבטיחה לפעול כדי שגורלם של ילדים אחרים במצבו יהיה שונה והצליחה להגשים זאת. בעלי ואני נחשפנו למקום לאחר שלא מצאנו פתרון הולם לבננו נעם, ילד עם מוגבלויות קשות. בגיל 6 הכנסנו אותו לשם, וכיום הוא כבר בן 34. רציתי לבנות לילדים שם בית וסביבה תומכת שתלווה אותם כל חייהם".
רפאל וקסמן עובד כיום בבית הקפה של בית אורי. "הוא מאוד אוהב את זה", אומר האב יהודה. "בהתחלה הוא עבד בקרמיקה. הוא לא מדבר, אבל הוא נותן לנו סימנים - אחרי שלוש שנים הוא הגיע לסדנה ולא הסכים לעבוד, הוא שבע מהקרמיקה, אז העבירו אותו לבית הקפה. עכשיו הוא מאושר שם. מה ילדים מוגבלים צריכים? אושר. הם צריכים להגשים את עצמם. אני מאושר שהוא מאושר.
"רפאל לא יכול ללמוד מתמטיקה ולא להבין ספרות מופשטת, אבל הוא יכול לאפות עוגות. זה המיוחד בבית אורי, שמסתכלים על כל דייר ודייר, בוחנים אותו, רואים מה מתאים לו ומפתחים אותו לפי זה. הרי פרח לא יכול להתפתח בלי שניתן את הקרקע המתאימה. משום כך בחרתי את בית אורי, משום כך היה לי חשוב שיתחנך בחינוך אנתרופוסופי לפי שיטת החינוך של רודולף שטיינר - חנוך נער לפי דרכו. הבן שלי היה צריך מקום שיש שם רוח וחמלה".
לפנייה לכתב/ת 
