חטוף אנטבה ספד לקברניט שנשאר במטוס: "דאג לכולנו"
מישל בקוס, קברניט טיסת אייר פראנס שנחטפה ב-1976 לאוגנדה והתעקש להישאר עם נוסעיו הישראלים, הלך אתמול לעולמו בגיל 95. בני דוידזון היה בן 13 אז, וזוכר אותו היטב: "איש יוצא דופן בשיעור קומתו"
בני דוידזון, שהיה בן 13 בלבד כשהמטוס שעליו היה נחטף ב-1976 לאוגנדה, זוכר היטב את הקברניט מישל בקוס שהתעקש להישאר עם החטופים הישראלים מתוך אחריות לנוסעיו – והלך אתמול (ג') לעולמו בגיל 95. בריאיון לאולפן ynet דוידזון מספר על "אוהב ישראל גדול", שגילה אומץ ומנהיגות - וגם נתינה וחמלה.
דוידזון היה יחד עם הוריו ואחיו הבכור בטיסת אייר פראנס 139 מתל אביב לפריז. בנחיתת ביניים באתונה עלו עליה המחבלים שחטפו את המטוס, הפנו אותו ללוב ולאחר תדלוק נחתו באנטבה שבאוגנדה, בעודם מחזיקים בנוסעים ובאנשי הצוות. יומיים לאחר שחטפו את המטוס, המחבלים הגרמנים, חברי תאי המהפכה, והערבים, חברי החזית העממית לשחרור פלסטין, הפרידו בין הנוסעים הישראלים לבין הנוסעים ואנשי הצוות שאינם ישראלים - והציעו לשחרר את בקוס וחברי הצוות.
"אני מניח שהרבה קברניטים שהיו נקלעים לסיטואציה הזאת היו בוחרים באופן דומה. אבל במישל מעבר לבחירה של עוצמה ומנהיגות גדולה, הייתה המון נתינה וחמלה גדולה", מספר דוידזון.
מה אתם יודעים על מבצע אנטבה?
"הוא דאג, הסתובב בין החטופים, הוא דאג לאוכל, דאג לאחת הנשים שלא הרגישה טוב ופנה אל החוטפים. כשהיה צריך לעמוד עם החוטפים על המקח, ולהיות אסרטיבי מולם ולדרוש דרישות מול החטופים הוא עשה את זה. איש יוצא דופן בשיעור קומתו. אוהב ישראל גדול".
הוא הוסיף כי בקוס יכול היה יחד "עם כל צוותו לחזור הביתה ולשכוח מכל הפרשה, אך לקח החלטת מפקד ומנהיג ראויה, פנה אל צוותו והציע להם לבחור אם להישאר, לא כפה את דעתו, אלא הציע להם כי זו החלטה באמת קשה. וכולם כאחד נשארו איתנו עד הרגע האחרון".
-שמרתם איתו על קשר לאורך השנים?
"ודאי. הוא אהב את מדינת ישראל, הגיע לפה לעתים לביקורים, פגשנו אותו באירועים כאלו ואחרים. בשנים האחרונות הוא כבר היה חולה ומבוגר מאוד ולא יכל לנסוע מניס לישראל. הוא שמר על קשר עם הרשקו - החייל שנפצע הכי קשה במבצע הזה, לאורך כל ה-43 שנה האלה זה היה לו מאוד חשוב שידאגו לו. מאוד אהבנו אותו, חלק מהילדים של אנטבה קיימו איתו שיחות טלפון לאורך השנים ושמרו על קשר הדוק".
-הייתה לו התלבטות אם להישאר או לעזוב?
"לא הייתה לו התלבטות כלל. משני טעמים: א' - אני מפקד המטוס, אני אחראי על כל 250 הנוסעים ואנשי הצוות, אין שום ברירה אחרת, אין שום אפשרות אחרת חוץ מאשר להישאר איתם ולדעת מה קורה איתם עד לרגע האחרון. ב' - הוא שירת בצבא הצרפתי, הוא יודע מה זה להיות מפקד, מה זה להיות מנהיג, יודע מה זה להיות בסיטואציה בלתי אפשרית. לא היה לו שום היסוס ושום פקפוק, ההחלטה הייתה מאוד ברורה וכפי הנראה מאוד קלה עבורו.
"יותר מכך, בטיסת ההרקולס בחזרה לארץ הוא ישב מול אחת הנוסעות, אמא של אחת הבנות מקבוצת ילדי אנטבה שלנו, והיא סיפרה לי הבוקר שהיא הייתה קטנה ולא ממש זכרה אותו, אבל אמא שלה שישבה מולו בהרקולס, שמעה אותו אמר 'אוי ואבוי, נפגעו לי נוסעים'. כלומר מה שהטריד אותו זה לא הטיסה של ההרקולס, שהיא טיסה מסובכת, מורכבת, קשה ומסוכנת בדרך ארצה, אם יפילו אותנו בדרך הביתה, אלא מה שלום הנוסעים שלו שהוא אחראי עליהם עד שיגיעו למקום הבטוח שלהם, לבית שלהם, לישראל. זה האיש".
105 החטופים, בהם בקוס וחברי הצוות, שוחררו כעבור כשבוע במסגרת מבצע יונתן. מאוחר יותר קיבל בקוס על החלטתו להישאר עם הנוסעים את אות אביר לגיון הכבוד, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בצרפת. בישראל הוענק לו אות הוקרה מראש הממשלה דאז יצחק רבין. ומאז במשך השנים שמר בקוס על קשר מיוחד עם המדינה. הוא אף השתתף באזכרות לזכרו של יוני נתניהו ז"ל, מפקד צוות הפריצה של סיירת מטכ"ל שנהרג בפעולת החילוץ באנטבה.
בעבר סיפר בקוס בראיונות לתקשורת כי אחד הרגעים הקשים ביותר בחטיפה היה כשהחוטפים הפרידו בין היהודים והישראלים לבין היתר. כשהבין מה קורה, הוא פנה אל החוטפים ודרש: "אני רוצה לראות את הנוסעים שלי", הוא שחזר. "שלוש פעמים הם סירבו, אבל אחר כך הם אפשרו לי לבקר אותם באופן חופשי".
לפנייה לכתב/ת 
