לא, איילת שקד, ישראל היא לא ארה"ב
השרה רוצה להעביר לממשלה את סמכות הוועדה לבחירת שופטים, כמו באמריקה. הרעיון הזה מסוכן כי אצלנו אין את האיזונים והבלמים הנדרשים
שרת המשפטים איילת שקד מכריזה על רצונה לחזור לקדנציה נוספת במשרד כדי להשלים את מה שהיא מכנה "המהפכה הדמוקרטית במערכת המשפט". אחד הצעדים הראשונים שבכוונתה לקדם, כך הצהירה, הוא ביטול הוועדה לבחירת שופטים והעברת הסמכות לבחירת שופטי בית המשפט העליון להחלטת ממשלה על פי הצעת שר המשפטים, ובאישור הכנסת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לשיטת שקד ותומכיה, מה שטוב לארה"ב טוב גם לישראל. אלא שישראל איננה ארה"ב. נכון שבארה"ב קיימת פוליטיזציה של מינוי שופטי עליון, אבל יש בה גם ריסונים ובלמים רבים שאינם קיימים בישראל. לפיכך, תוכנית שקד לא רק שלא תקדם מהפכה דמוקרטית במערכת המשפט, אלא להיפך – תגרור פגיעה משמעותית בדמוקרטיה הישראלית.
מאחורי תוכנית שקד לשינוי אופן מינוי שופטי העליון, כמו גם מאחורי רפורמות נוספות מבית מדרשה (כמו "חוק היועמ"שים" ופסקת ההתגברות), עומדת התפיסה שעליה היא שבה ומצהירה ולפיה ביהמ"ש העליון למעשה שולט במדינה ומנהל אותה, תוך שהוא מפקיע בפועל את סמכויות הרשות המבצעת (הממשלה) והמחוקקת (הכנסת). זוהי תפיסה שאין לה כל קשר למציאות.
כל המחקרים שנערכו בישראל, כולל בשנים האחרונות, מצביעים על כך שהתערבות העליון במעשי ממשלת ישראל היא עניין נדיר ביותר. ראשית, רק אחוז אפסי ממעשי המינהל והמשטר מגיע בכלל לביקורת שיפוטית (כלומר, מוגשת נגדם עתירה). מתוך העתירות שכן מוגשות לבג"ץ – כ-95% נדחות, וכשמדובר בעתירות בנושאי ביטחון, שיעור הדחיות גבוה אף יותר.
כדי להמחיש עד כמה מי ששולטת היא הממשלה (בגיבוי הכנסת) נבחן את הנושא שהוא אולי הפוליטי והשנוי ביותר במחלוקת בישראל - זה שלפיו נעשית ההבחנה העיקרית בין "ימין" ו"שמאל": מדיניות ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון ועזה.
ממשלות ישראל מעולם לא הופרעו על ידי התערבות בג"ץ ביישום מדיניותן בנושא. כשרצו ממשלות ליישב את יש"ע – הן הצליחו בכך, חרף עתירות כאלה ואחרות שהוגשו עוד מראשית מפעל ההתנחלות, ותעיד על כך מפת ההתיישבות הנוכחית. מנגד, כשרצתה ממשלה אחרת לעקור יישובים (בהתנתקות) – גם אז בג"ץ לא עמד בדרכה (ההתערבות היחידה של בג"ץ הייתה בהגדלת הפיצוי למפונים).
המציאות בישראל הפוכה מזו שמציירים שקד ותומכיה: לא רק שבית המשפט העליון לא שולט במדינה, אלא להיפך. ישראל היא מהמדינות שבהן כוחה של הרשות המבצעת עולה בהרבה על המקובל במדינות דמוקרטיות. לא רק שהרשות השופטת לא מפקיעה את סמכויות הרשות המחוקקת (הכנסת) והמבצעת (הממשלה) – אלא היא החלשה מבין השלוש.
הסיבה העיקרית לכך היא מחסור באיזונים ובלמים הקיימים במדינות אחרות, כמו ארה"ב – זו שאילת שקד ותומכיה כה רוצים להידמות אליה - ואשר מגבילים את כוחן של שתי הרשויות האחרות.
ראשית, לארה"ב יש חוקה שמעניקה לבית המשפט העליון סמכות מפורשת לבטל חוקים של הקונגרס. בנוסף, בארה"ב הרשות המחוקקת מחולקת לשני בתים – בית הנבחרים והסנאט – מה שמגביל את כוחו של כל אחד מהם. יתר על כן, בניגוד למצב בישראל, שבו לראש הממשלה יש בהכרח רוב בכנסת – בארה"ב הנשיא עשוי למצוא את עצמו מתמודד עם סנאט או קונגרס שנשלטים על ידי המפלגה היריבה, כמו שקורה ממש בימים אלה. אלה הם ריסונים ובלמים משמעותיים המגבילים את כוחן של הרשות המבצעת והמחוקקת, ושאינם קיימים בישראל.
לכן, מי שמציע לחקות את ארה"ב רק בהיבט של שיטת מינוי השופטים, מבלי לאמץ גם את האיזונים והבלמים האחרים שקיימים בשיטת הממשל האמריקנית – לא יביא לחיזוק הדמוקרטיה בישראל אלא להחלשתה.
בישראל לא חסרה משילות אלא להיפך - יש עודף משילות ומחסור בבקרות על השלטון. מה שישראל זקוקה לו אינו חיזוק נוסף של הממשלה והכנסת על חשבון הרשות השופטת – אלא להיפך, חיזוק הבלמים והאיזונים על שתי הראשונות. למשל, כינון חוקה ומתן סמכות מפורשת לבית המשפט לפסול חוקים שנוגדים אותה.
מעבר לכך, שיטת מינוי השופטים הקיימת, עם הריסונים והאיזונים הקיימים בה עצמה (בשים לב למגוון של חבריה), הוכיחה עצמה. בזכותה זכתה מדינת ישראל לבית משפט עליון בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי; ולשופטים מעולים ומקצועיים לעילא, השומרים על עצמאות ועל אי-תלות הרשות השופטת, שאין עליהם מרות זולת מרות הדין ולפיו הם שופטים.
שינוי שיטת מינוי השופטים ללא חיזוק האיזונים והבלמים יעניק כוח מופרז ומשחית למשטר – ויסכן את הדמוקרטיה.
- עו"ד יאיר ליבוביץ הוא עו"ד ושותף בכיר במשרד ב. לוינבוק ושות'
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
