"ההרגשה הזאת, שרק מחכים שאלך, מורידה אותי לאדמה"
אחרי שנתנו את מיטב שנותיהם למדינה, הקשישים מגלים שאם אין לך כוח להילחם - איש לא ידאג לך. אלו המונולוגים שלהם ושל ילדיהם: "אני מבוגרת, אבל יש לי רגש כמו לאדם צעיר. למה אני מקבלת יחס וטיפול פחות טובים?"
הם עלו לארץ אחרי מסעות מפרכים ומאבקי קיום כדי לבנות הכל מאפס: ערים, תשתיות, חברה ומדינה. הם עבדו לאורך כל חייהם, הקימו משפחות, שילמו מסים, והיום הם נמצאים במאבק קיומי מסוג אחר. מנסים לכלכל עצמם באמצעות קצבאות זיקנה עלובות, נאבקים כדי לקבל שירותים בסיסיים כמו בריאות ורווחה, ומבלים את השנים האחרונות לחייהם בהרגשה נוראית שהם עול - על החברה הישראלית, על המדינה ועל המשפחות שלהם.
הכתבות הקודמות בסדרה:
עוקץ הקשישים: כך הפכה ישראל לגן עדן לנוכלים
תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי
על פי דוח העוני האחרון של ארגון "לתת", בישראל חיים כמיליון קשישים, מתוכם 175 אלף מתחת לקו העוני. ב-2035 צפוי שיעור הקשישים בישראל לעמוד על 13.7 אחוזים מסך האוכלוסייה, והעול ילך וייעשה כבד יותר.
קצבת הזיקנה הבסיסית בישראל עומדת על 1,535 שקל ליחיד ו־2,307 לזוג - עלייה של שישה שקלים בלבד מהשנה החולפת. בממשלה היוצאת עלתה הצעת חוק להעלאת קצבת הזיקנה, אך זו נפלה.
במסגרת מחקר שנערך בקרב נתמכי הסיוע של "לתת" התברר כי יותר ממחצית הקשישים נתמכי הסיוע אינם מקבלים תשלומי פנסיה כלל, 88 אחוזים מהם אינם יכולים לעמוד בתשלומים עבור סיעוד וכשני שלישים מהם משלמים בבריאותם בגלל המצוקה הכלכלית. הם אוכלים פחות, ופחות בריא; מתקשים להתאים את הבית לצורכיהם ונשענים לחלוטין על הרפואה הציבורית, הקורסת תחת הנטל. כמעט שמונים אחוז מהם העידו כי הם חווים בדידות.
הסיפורים שלהם הם הסיפורים של כולנו בבוא היום. המשימה שלנו היא לשמור על כבודם, ולו כדי לשמור על כבודנו. בשבועות האחרונים ליווינו אותם, ניסינו לחוות את החיים כקשישים בישראל. התוצאה: חמישה מונולוגים, חמישה סיפורים כואבים שאמורים להציב מראה מול כולנו, הורים וילדים.
חנה הדר: אני בת 88, לבדי, והמדינה לא עוזרת
במדינת ישראל לא נותנים להזדקן בכבוד. הקשישים שחיים פה, כמוני, סובלים מכאבים או מדיכאון. כולם חולים. חלקנו הגדול בודדים בבית, וכשיש לנו בעיות אנחנו לא יודעים למי לפנות. כמוני יש קשישים רבים שסובלים ממחסור: בכסף, בכבוד, באהבה. זה שובר את ליבי. היינו רוצים להיות מה שהיינו, אבל אי־אפשר. אני מנסה לקום - ונופלת, רוצה לקפל את השמיכה ולא מצליחה, רוצה לנקות את האבק ולא מסוגלת.
פעם ביום אני מתגנדרת, מתלבשת, מתאפרת, שמה עליי תכשיטים ומגיעה למרכז יום לקשיש ברעננה, לדבר קצת עם חברות. זה הדבר היחיד שמרומם את רוחי, ובשאר הזמן אני בבית, בוכה. מאז שבעלי נפטר אני חיה לבד, וכל מי שנכנס אליי הביתה צוחק על הבלגן, על הלכלוך. זה לא מצחיק!
הבית שלי לא מסודר, החפצים זרוקים אחד על השני, ואני לא מסוגלת לקום להביא לעצמי כוס תה. אני מתמודדת עם כאבים בלתי פוסקים ברגל, קשה לי לקום, קשה לי ללכת, קשה לי לשלוט בצרכים. הנכדים לא רוצים לבוא אליי כי הבית שלי מסריח.
עלינו לישראל מפרס, בעלי ואני, בראשית שנות החמישים. הייתי בת 21 עם שלושה תינוקות וגרנו במעברה. בעלי היה בין מקימי העיר שדרות, והיינו מהמשפחות הראשונות לגור בה. הוא הקים בה בית כנסת, דאג לתשתיות, לחשמל, לקווי טלפון. כל חייו תרם, ואני טיפלתי בשמונת ילדינו. 20 חיילים גידלתי: 7 ילדים ו־13 נכדים. הכל עשינו בשביל המדינה הזאת, ומה היא עושה בשבילי היום?
אני זוכרת את הימים שהייתי מזמינה את כל הילדים והנכדים. הם היו מגיעים מהפנימייה, מהצבא, מהאוניברסיטה, ואני בישלתי ואירחתי את כולם. היינו אוכלים, נהנים, וכולם היו יוצאים עם קופסאות. היום אפילו ללכת לארוחת שישי אצל הילדים אני לא מסוגלת. הם מביאים לי אוכל הביתה ואני אוכלת לבד.
אני בת 88, לבדי, ואין ביכולתי להכריח את המדינה לעזור לי. אין לי מטפלת משום שכדי לשכור כזאת אצטרך לתת לה את כל הכסף שנותר לי. אז אני סובלת ושותקת, ויתרתי על המלחמות.
לחו"ל כבר לא אטוס, גם לקולנוע או לתיאטרון לא אלך. אפילו בגדים חדשים לא אקנה. זה בסדר. כשהייתי במעברה, כשרק יכולנו לחלום שתהיה לנו עיר, היה קשה יותר. אני לא מבקשת מותרות, רק את הדברים הבסיסיים. ולא בשבילי, אלא לכל אוכלוסיית הקשישים, לאלה ששותקים. לזקנים שבנו את המדינה הזאת. בסוף כולנו עומדים למות, בלי כבוד.
אדלה צ'וקלר: קצבת זקנה זה לא כסף, מי יכול לחיות ככה?
אני בן אדם חזק אופי, אחרת כבר מזמן הייתי בעולם אחר. נולדתי ב-1930 בבוקרשט, וקצת לפני שמלאו לי עשר ברחנו מפני הרדיפות. הבריחה הזאת הצילה את חיי אבל השאירה אותי נכה. הייתי ילדה בת עשר שחיה ביערות משך שבעה חודשים בלי אוכל או מים. אין לי שום דבר בריא חוץ מהמוח, כל היתר נפגע: כליות, לב, כבד, בלוטת התריס. עוד לפני שמלאו לי 30 חטפתי שלושה התקפי לב, אני לא יכולה לעמוד ולא יכולה ללכת.
אחרי המלחמה נשארנו לגור ברוסיה, שם נתנו לי 80 אחוז נכות והיה אסור לי לעבוד, אבל כשהגעתי לארץ יצאתי לחפש עבודה. אני מנהלת חשבונות במקצועי, אבל הייתי מוכנה לעבוד במה שייתנו לי, ובמשך 21 שנים הפעלתי ביתן של מפעל הפיס. כיום אני לא מקבלת מהם שום תשלום.
חייתי עם בעלי 65 שנה, היינו תמיד ביחד. הוא היה איש בריא עד שחלה בלוקמיה בגיל 88, ולפני שלוש שנים נפטר. מאז אני לגמרי לבד.
מגיעה לי מטפלת לחמש שעות ביום. במקור הגיעו לי תשע שעות ביום, אבל החלטתי להוריד ארבע כדי לקבל עוד 800 שקלים בחודש מביטוח לאומי, זה הבדל גדול מבחינתי. אני מקבלת מהמדינה 3,200 שקלים בחודש קצבת זקנה. זה לא כסף, בן אדם לא יכול לקנות תחתונים חדשים בסכום כזה, מי יכול לחיות ככה?
יש הרבה ויתורים. אני קונה רק ארבע חתיכות בשר, ארבע עגבניות וארבעה מלפפונים. כשאין לי כסף אני פשוט לא קונה, מסתדרת עם מה שיש. אני מקבלת מארגון "לתת" סיוע וזו עזרה גדולה. אני לא קונה בגדים ונעליים למרות שמאוד חשוב לי איך שאני נראית ושלא יראו אותי כמסכנה. מוותרת או דוחה תיקונים בבית, גם אם הם הכרחיים; כשהייתי צריכה לתקן את הברז של האמבטיה, מה שעלה לי 1,000 שקלים, זה היה חודש שהייתי צריכה לוותר על הרבה דברים אחרים, ביניהם אוכל. הדוד שלי התקלקל, חודש לא היו לי מים חמים בבית, חודש לא יכולתי להתקלח. לא יכולתי להרשות לעצמי את התיקון, זה היה משאיר אותי חודש שלם בלי כסף. כבר תקופה ארוכה שאני לא יכולה לישון בחדר השינה שלי כי יש שם עובש. זה לא פשוט.
רבקה שמילוביץ': ניצלנו מהשואה והיום אף אחד לא דופק בדלת
בכל שנה אני משתנה. הגיל עושה את שלו ואני חולה יותר, חולה אחרת. איש אינו מסתכל עליי, ואין על מי לסמוך. ההרגשה הזאת, שאני לא חשובה ורק מחכים שאלך, מורידה אותי לאדמה. אני אישה מבוגרת אבל יש לי רגש כמו לאדם צעיר, אז למה אני מקבלת יחס וטיפול פחות טובים? בכל לילה אני בוכה, ואין עונה משום שאין לי קול ואין עם מי לדבר.
בעלי ליאון ואני ניצולי שואה. נולדנו ברומניה. היה קשה להגיע לפה אחרי הסבל שעברנו, אבי איבד את צלמו במלחמה, אבל כאן למדנו לחיות מחדש ונתנו למדינה את הכל. ליאון הגיע לכאן בגיל 24 לבדו, אחרי שנים של עבודת פרך תחת שלטון הנאצים. מיד הוא גויס למלחמה. היה חייל בודד ופירק אלפי מוקשים ברמת הגולן. השתתף בכל המלחמות. היום אף אחד אפילו לא דופק בדלת. שכחו אותנו לגמרי, אף אחד לא מכיר בנו.
ליאון היה האינסטלטור הראשון של רעננה, ואני נשארתי בבית לטפל בשלושת ילדינו. למרות שליאון עבד קשה מאוד הפנסיה שלו קטנה וקשה לחיות ממנה. אנחנו לא יכולים לשלם למטפלת, אפילו לא חושבים על זה. לאחרונה, בעקבות מחלת הסוכרת, ליאון התעוור. אני משתדלת לטפל בו, אבל זה לא קל.
אני כבר לא ממש מתפקדת: הידיים שלי לא בסדר, יש לי פצע ברגל שלא עובר, לחץ דם גבוה, אני לא בריאה. לא פעם אני חושבת על העתיד, מה יהיה? הילדים עסוקים, עובדים קשה, ואני לא רוצה להפריע להם. משתדלת לא להטריח אותם. הם עצמם כבר סבים.
כרגע אנחנו מקבלים מהביטוח הלאומי מטפלת לשעתיים ביום, שלוש פעמים בשבוע. מעבר לזה אני צריכה לעשות הכל לבד. קשה לנו מאוד להגיע לקופת חולים. אני סובלת מכאבים חזקים, אבל כדי לראות רופא אני צריכה לחכות חודש וחצי, להגיע בשבע בערב רק כדי שיראה אותי לדקה וימשיך בסרט הנע. זה לא טיפול. אנחנו כמעט בני תשעים, למה לא יכול להגיע אלינו רופא הביתה? אפילו לא רופא - אחות. בעת מצוקה נאלצתי להביא הביתה רופאה מומחית מהכסף שאין לנו, פשוט כי אין ברירה.
מדינת ישראל לא דואגת לאזרחיה המבוגרים, לאנשים שבנו אותה. מפקירים אותנו להסתדר לבד.
סורין שטירו: בתי האבות בישראל מסוכנים לקשישים
בשנה האחרונה אני חי כדי לדאוג לאמא שלי, בלינה. אני מפחד שאם יקרה לי משהו המדינה תזרוק אותה לחור ותיקח ממנה את כל מה שיש לה. הפחד הזה אינו הזיה, אלא חשש שמבוסס על הניסיון המר והכואב שלנו.
אמא שלי בת 87 וסובלת מדמנציה שהידרדרה בשנה האחרונה. מצבה קשה מאוד ואין לה שום דרך לטפל בעצמה. זה שנים רבות שאני גר איתה, בשל החשש שמשהו יקרה לה. לפעמים היא שוכחת את שמי או מי אני, וכבר לא ניתן לנהל איתה שיחה. קשה לראות אותה ככה, זה שובר את הלב, במיוחד משום שאני יודע איזו אישה היא הייתה, איך טיפלה בי, בילדיי וברבים אחרים.
אחרי שמצבה של אמא הידרדר, התקשרה אליי מישהי שמטפלת בשיבוצים לבתי אבות ושיכנעה אותי שיש מקום במימון של משרד הבריאות. מקום שבו אמא שלי תוכל לקבל טיפול טוב יותר מאשר בבית. לצערי השתכנעתי, והבלוף כמעט עלה בחייה.
רק בדיעבד גיליתי שהיא הפסיקה לאכול ולשתות, ולמרות שביקרתי שם בתדירות גבוהה איש מאנשי הצוות לא חשב שכדאי לעדכן או להתייעץ איתי. למען האמת, אני אפילו לא בטוח שהם שמו לב. שבוע לאחר מכן היא כבר אושפזה בבית חולים במצב קשה, עם זונדה.
בתי האבות בישראל מסוכנים לקשישים. דוחפים להם שם כדורים כדי להרוויח שעות שקט. כשהייתי מגיע, לא הצלחתי להבין למה אמא לא מתקשרת, למה היא ישנה כל הזמן. בדיעבד התברר לי שהלעיטו אותה בכדורים.
מיואש ממצבה, הבאתי באופן פרטי קלינאי תקשורת ורופאה לבית האבות, שהיו בהלם. בבית האבות הפכו את אמא שלי לעציץ.
"היא כבר לא תוכל לאכול יותר לבד", אמרה לי הרופאה בבית האבות. מיאנתי להאמין. נלחמתי. אלמלא הייתה בי הרוח הזו, היא הייתה קמלה. לשמחתי, היא עברה גמילה מהזונדה וחזרה לאכול לבד.
מיואש, מתוסכל ומפוחד, נלחמתי כדי להחזיר אותה הביתה. הבנתי שאם אני רוצה שאמא תעביר את השנים האחרונות לחייה בכבוד, אין לי על מי לסמוך מלבד על עצמי. ובישראל כמו בישראל - מלחמה. משרד הבריאות, ביורוקרטיה, טלפונים, איומים מצד עורכי דין.
בקופת החולים הבטיחו שיבואו לראות אותה בבית. רק פעם אחת הגיע אלינו רופא, לבקשתי. אמא שלי דמנטית, על כיסא גלגלים. הרופאים אמורים להגיע לבקר אותה, למה גם על זה צריך להילחם?
אני נלחם, כי אין לי ברירה. לא פשוט לטפל באישה במצבה כל הזמן, אבל זו אמא שלי ואני בן יחיד. היא הייתה שם עבורי כל חיי, ועכשיו תורי לדאוג לה, לשמור על כבודה.
ב': זה קשה, אבל אמא שלי צריכה אותי
בימים של מערכת בחירות כולם מפזרים הבטחות, אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד. הקשישים נופלים בין הכיסאות משום שהכי קל להתעלם מהם, לזרוק אותם לפח. הם עשו את שלהם, בסך הכל הקימו את המדינה הזאת.
מערכות הבריאות והרווחה הפקירו את ההורים שלי, בני 72. ההידרדרות של אמא שלי החלה לפני שלוש שנים, והואצה לאחרונה בעקבות אירוע מוחי. התרעתי בפני הרופא ומנהלת המרפאה שהיא נופלת, לא מצליחה להתקלח, בקושי מסוגלת לשבת ולקום, שמצב רוחה ירוד. הבטיחו לי שיביאו גריאטר הביתה, שייתן הערכה תפקודית מחודשת ויראה מה אפשר לעשות, אבל אף אחד לא בא וההידרדרות נמשכה.
במשך שלוש שנים היא לא יצאה מהבית, אף אחד לא בדק אותה. כשהגענו לבית החולים אמר לנו הרופא בשקט שלדעתו הטיפול הרפואי שאמא קיבלה לא התאים לה, שעם טיפול אחר מצבה יכול היה להיות אחרת. משם זה מתחיל, קופות החולים מזלזלות בקשישים. כדי לקבל צריך לצעוק, להפוך שולחנות, ורוב הקשישים כבר לא מסוגלים.
לפני שנתיים ניגשתי לרווחה, ניסיתי להסביר שהתנאים בבית הוריי אינם מאפשרים מקלחת. סיפרתי להם שאבא שלי מקלח את אמא על אסלת שירותים. התחננתי לעזרה. "אין לנו אמצעים, משאבים או כסף כדי לעזור לכם", נעניתי.
ההורים שלי כבר לא יכולים לעמוד לבשל. כשביקשתי עזרה מהרווחה, נעניתי שהעלות היא 238 שקלים לשבוע. מדובר בסכום גדול עבורנו, וקצבת הזיקנה העלובה שהם מקבלים לא מכסה אפילו חצי מההוצאות.
בשבועות הקרובים אמורה אמא להשתחרר מבית החולים, למציאות נוראית. הם גרים בקומה השלישית בלי מעלית, אז אני מחזירה אותה לכלוב. אחותי ואני, שתינו אמהות לילדים קטנים שבקושי סוגרות את החודש, נצטרך לטפל בה. 19 שעות שבועיות של ליווי על ידי מטפלת, זה כל מה שמגיע להוריי מהביטוח הלאומי. מה עושים ב-149 השעות השבועיות הנוספות? איך הם אמורים לטפל בעצמם? ומילא, אפילו ל-19 אנחנו לא מגיעים. תמיד שעה-שעתיים והן בורחות.
אני בת 44, לא בשיא בריאותי, ואף על פי כן אני לוקחת את עצמי בכל יום לבית החולים. זה קשה, אבל אמא שלי צריכה אותי. אף אחד לא יגן עליה אם אני לא אהיה שם. אני מגיעה הביתה בכל יום בתשע בערב, לא רואה את הילדים שלי, מרגישה שהם גדלים בלי אמא. זה גורם לריבים ביני לבין בעלי, מכניס אותנו למצוקה כלכלית. החיים שלנו התהפכו ואין אופק, משום שאני לא אפקיר את ההורים שלי. לא אשתף פעולה עם התוכנית. מתישהו כולנו נהיה קשישים, מישהו חייב להתעורר.
הבדידות מסוכנת
התחושה המשותפת לכל הקשישים בכתבה היא בדידות. בהיעדר מסגרת קרובה ותומכת הם מעבירים את מרבים שעות היום בביתם, לבד. מחקר חדש שנערך על ידי Social Finance Israel, חברה לתועלת הציבור (חל"צ) אשר מקדמת פתרונות חדשניים לבעיות חברתיות, מגלה שתופעת הבדידות משליכה על התפקוד הבריאותי של אוכלוסיית הקשישים, בארץ וטיפול בה יכול לגרום לירידה משמעותית של העלויות התוספתיות, הישירות והעקיפות עבור מוסדות המדינה השונים.
המחקר מצא שלושה צירים מרכזיים שבהם בדידות מייצרת עלות תוספתית. ברמת הבריאות הציבורית נמצא כי קשישים בודדים הולכים יותר לרופא ומתאשפזים יותר. ברמת התחלואה נמצא קשר ישיר וחזק בין בדידות למחלות כמו סוכרת, דמנציה ודיכאון. וברמת הסיעוד נמצא כי קשישים בודדים מטופלים יותר על ידי עובדים סיעודיים.
"27% מבני ה-65 ומעלה סובלים מבדידות כרונית, כמעט שליש מהקשישים בארץ", אומר עמנואל בוחבוט, סמנכ"ל פיתוח ב-SFI. "במצב שבו מצד אחד האוכלוסייה הולכת ומתבגרת ומצד שני התרבות יותר אינדיבידואליסטית תהיה יותר בדידות ולכן צריך למצוא לזה פיתרון. באנגליה למשל יש משרד לענייני בדידות שמטרתו לטפל בנושא זה. יש לזה משמעויות חברתיות וכלכליות עצומות".
לפנייה לכתב/ת 
