כשילדים נמלטים מכלא עזה כדי להגיע לכלא

מאחורי שני הילדים שנתפסו אחרי שחצו את גדר הרצועה עומד לא רק סיפור המצור הישראלי, אלא גם הדרישות הבלתי אפשריות מחיילי צה"ל

רון זיידלפורסם: 04.04.19 , 08:30

מעצרם של הילדים הפלסטינים שניסו לחדור עם סכין לשטח ישראל (צילום: דובר צה

הילדים הפלסטינים שניסו לחדור עם סכין לשטח ישראל(צילום: דובר צה"ל)

בסוף השבוע דווח בכלי התקשורת על מקרה הומניטרי לכאורה: לוחמי צה"ל לכדו שני ילדים פלסטינים שחצו את הגדר מעזה לישראל. הילדים אמרו לחיילים שהם חדרו לישראל כדי שייעצרו וייכלאו. בתמונה שהפיץ דובר צה"ל נראה חייל יושב בסמוך לילדים כשלידם יש בקבוק מים. חדי עין הבחינו בפרט חריג בתמונה: עיניהם של הילדים אינן מכוסות בפלנלית, כמקובל, וידיהם אינן כבולות באזיקון פלסטיק. זה לא מצטלם טוב, כנראה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

התופעה של פלסטינים שקצים בחייהם בכלא הפתוח המכונה "רצועת עזה" וחוצים את הגדר איננה חדשה, והיא תוצר ישיר של מדיניות המצור שמטילה ישראל על הרצועה מאז 2007. בתחילת 2018 הבהיר "גורם בטחוני" שעשרות עזתים חוצים את הגדר מדי שנה, ושהמטרה של רובם היא "למצוא מקלט ועבודה".

החיילים המשרתים סביב הרצועה מכירים כבר שנים את התופעה במסגרתה עזתים חוצים את הגדר במטרה להיתפס ולהיכלא. הנושא שב ועולה בעדויותיהם של חיילים בפני "שוברים שתיקה". חייל מגדוד 12 של גולני שהוצב שם ב-2016 סיפר על ארבעה נערים שחצו את הגדר ונתפסו. לדבריו, "הם לא היו נראים עוינים יותר מדי, הם היו מסכנים. אתה רואה שהם מפוחדים, אתה רואה שהם לא באים לעשות שום דבר. אתה רואה שיש לו סכין מטבח ושהוא זורק אותה על הרצפה ושהוא לא מנסה שום דבר. הוא מנסה לברוח מהמציאות".

חייל מגדוד 50 של הנח"ל ששירת בגבול הרצועה בתחילת 2017 סיפר שהחיילים הבינו ממפקדיהם ש"רוב החדירות זה בגלל זה", כלומר - כתוצאה מהמצוקה הכלכלית החריפה. חייל אחר שתפס קו באזור מחסום ארז ב-2014 העיד בפנינו ש"זה שכיח מאוד. אנשים מנחל עוז ומהאזור אומרים שאנשים באים לגדר כל הזמן במטרה להיתפס, כי חלק מהם חושבים שהחיים יהיו טובים יותר בכלא ישראלי (מאשר ברצועת עזה)".

מעבר לנקודה הבסיסית הנוגעת לכך שמדיניותה העקבית של ישראל הופכת את רצועת עזה למקום שתושביו מעדיפים לברוח ממנו לכלא, וכשלעצמה אינה מקור לגאווה, יש כאן נקודה קריטית נוספת. כשאני שואל חיילים אם היקף התופעה והבנת המניע לניסיונות החדירה לישראל של רבים מהמסתננים העזתים, לצד העובדה שאינם מהווים סכנה ביטחונית, השפיעו על נוהלי הפתיחה באש שקיבלו ממפקדיהם, התשובה שלילית.

לדבריהם, הנוהלים מבחינים בין ניסיונות חדירה בשעות היום ובשעות הלילה: בשעות היום ניסיון שכזה עשוי להסתיים "רק" בירי לרגלי המסתנן הפוטנציאלי, ואילו בלילה "התקרבות לגדר זה מתכון למוות".

היעדר ההתייחסות בנוהלי הפתיחה באש הצה"ליים למצב המוכר כבר שנים ל"גורמים ביטחוניים" הוא הדגמה לשיטה שבה מנהלת מדינת ישראל את הכיבוש: אנחנו שולחים חיילים וקצינים זוטרים לבצע משימה בלתי מוסרית בעליל, ולרגע לא מתעכבים כדי לשאול את עצמנו איך בדיוק אנחנו רוצים שהם יבצעו את המשימה.

החיילים האלה הם כזכור נערים כבני 18, אבל אנחנו מצפים מהם להתמודד בשטח עם סיטואציות ודילמות שטובי הגנרלים והמדינאים שלנו לא מצליחים לפתור כבר 52 שנים. כל זמן שהחיילים לא גורמים מבוכה, כמו אלאור אזריה או החיילים המתעללים מגדוד נצח יהודה, או כשהם מצליחים להביא להזדמנויות צילום מצודדות המשרתות את התעמולה הישראלית כמו זו שפרסם דובר צה"ל בסוף השבוע, הכול טוב. כשמשהו משתבש – וכשהאחריות לגיבוש ויישום מדיניות היא על כתפיו הצרות של המ"מ או המ"כ בשטח, משהו ישתבש – כולנו יכולים לרחוץ בניקיון ידינו ולומר שמדובר ב"אירוע חריג" וב"תפוחים רקובים".

כך או כך, הציבור הישראלי בוחר פעם אחר פעם למקד את תשומת לבו במעשיהם של חיילים בודדים ולהתעלם מהמציאות הרחבה שבתוכה כל זה מתאפשר. וזה, בזעיר אנפין, טבעה של השתיקה הישראלית האופפת את הכיבוש: אנחנו מחבקים את החיילים ביד אחת וקוראים להם "הילדים של כולנו", וביד השנייה דוחפים אותם לבצע משימה שהניסיון לעמוד בה ישחית ויצלק אותם ושכישלונה ידוע מראש.