היזהרו מסכנת ההשחתה שבפסקת ההתגברות

הדרישה הצפויה של השותפות הקואליציונית מדאיגה: הכיוון שישראל צועדת אליו בעיניים פקוחות הוא של מדינה ובה קבוצות עם מעמד אזרחי שונה

עו"ד מלכיאל בלס פורסם: 07.04.19 , 10:25

ארכיון(צילום: גיל יוחנן)

בתקשורת פורסם שבמשא ומתן הקואליציוני יכללו מפלגות דרישה לחוקק "פסקת התגברות" שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש, ברוב של 61 חברי כנסת, כל חוק שנפסל בבית משפט. סביר שהמעלים דרישה זו חוששים, למשל, שיבוטל חוק ההסדרה שמאפשר להעביר זכויות שימוש במקרקעין ביהודה והשומרון מפלסטינים לישראלים שבנו בתים ללא היתרי בנייה. האם צריך להתנגד לדרישה זו?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הטיעון העיקרי בעד התיקון המוצע הוא הרצון להחזיר לכנסת את מעמד הבכורה בנושאי חקיקה ויוזמי התיקון מבקשים לשנות את האיזון שנוצר במשך השנים בין בית המשפט העליון לכנסת. בוויכוח הציבורי יישמעו טיעונים שונים בעד ונגד החקיקה המוצעת. בדיון זה, מן הראוי להעריך מה צפוי שיקרה אם התיקון יתקבל.

מאז חוקקו חוקי היסוד בדבר זכויות האדם ב-1992 נהג העליון בריסון בהפעלת הביקורת השיפוטית שלו על חוקתיות חוקים. ב-27 שנים הוא ביטל הוראות חוק בפחות מ-20 מקרים, והיו אלה בדרך כלל סעיפים בודדים מתוך חוק שלם. בית המשפט נהג כך מתוך כיבוד מעמד הכנסת כגוף הנבחר בידי העם, ומתוך אחריות הנובעת מהכרה שהוא הגורם המכריע בסוגיה.

ביום שבו ישתנה האיזון, והכנסת תעביר לידה את האחריות להחליט אם לחוקק חוק המתגבר על פסיקת בית המשפט, ניתן להניח בוודאות רבה שהריסון המשפטי הנוהג כיום יתפוגג. שופטי העליון, גם השמרנים שבהם, יחושו משוחררים מכובד האחריות הרובצת עליהם כיום. כשיובאו בפניהם עתירות לביטול הוראות חוק, הם יחושו (בצדק) חופשיים יותר לבטל הוראות חוק הנראות להם פוגעות בזכויות אדם, ואם הכנסת רוצה – היא תחוקק את החוק הבלתי חוקתי מחדש.

עוד על המהפכה השיפוטית:

ניסיון החיים מלמד שכאשר אדם אינו בעל האחריות הסופית, הוא נוהג לא אחת בגישות קיצוניות יותר מבעל הסמכות האחרונה. כובד האחריות הוא גורם מרסן משמעותי, ושחרור בית המשפט העליון ממנו יגרום לתוצאות שקשה לדעת מה יהיו. ניתן לשער שהכנסת תמצא עצמה מתמודדת עם מספר גדול הרבה יותר של ביטולי חקיקה, ויש להניח שיהיו מקרים שהכנסת תתקשה לגייס רוב לחוקק אותם מחדש.

לא קל לחוקק בשנית חוק שהעליון קבע בפסק דין מנומק שהוא פוגע בזכויות אדם, אינו עולה בקנה אחד עם ערכי המדינה, אינו לתכלית ראויה ויש לו חלופות פחות פוגעניות. לא קל לומר על חוק שנפסק שאינו חוקתי, שהוא תקין רק כיוון שכעת יתמכו בו 61 ח"כים. לא פשוט להלבין בחקיקה פגמים מוסריים, וחקיקה אינה רק הליך פורמלי אלא גם ערכי.

הכנסת יודעת שיש תחומים בהם רוב של 61 ח"כים אינו מספיק. לכן נקבע שנדרשים 90 ח"כים כדי להפסיק חברות של חבר כנסת, או 80 ח"כים כדי להאריך את כהונת הכנסת בנסיבות המונעות עריכת בחירות. אם דרושה "פסקת התגברות" לחקיקה מחדש של חוק שנפסל בבית משפט – עליה לכלול תנאי של רוב מיוחד המשקף קונצנזוס רחב, חוצה קואליציה ואופוזיציה, בדבר חיוניות החקיקה.

האם הכנסת תנהג באחריות בסמכות שמבקשים להקנות לה לחוקק בשנית וברוב של 61 חוק שבית משפט פסל? כאן יש מקום רב לדאגה. לכאורה, יש משהו מרענן בכך שהכנסת מבקשת לקחת אחריות על מעשי חקיקה קיצוניים ולשחרר את בית המשפט מהצורך להכשיר חקיקה הפוגעת קשות בזכויות אדם. עדיף שחברי הכנסת ישאו לבד באחריות האישית שעלולה לנבוע במישור המשפט הבינלאומי הפלילי מחקיקה שעשויה להוות עבירה לפי אמנת רומא, למשל במקרים שבהם תוחל חקיקת הכנסת על הפלסטינים ביהודה ושומרון, מבלי להעניק להם אפשרות להיות אזרחים ישראלים.

עדיף שחברי הכנסת יישאו לבדם באחריות שהחקיקה בישראל תהיה, ככל הנראה, בעלת אופי יותר לאומני, ויהיו בה פחות זכויות אדם. בית המשפט לבדו יתקשה להציל אומה מרצונה לשנות את האיזונים הפנימיים בשיטת המשטר.

מצד שני, יש מקום לדאגה עמוקה מהכיוון שישראל צועדת אליו בעיניים פקוחות, של מדינה ובה קבוצות אוכלוסייה שונות בעלות מעמד אזרחי שונה וזכויות שונות. פסקת ההתגברות המוצעת תביא לכך שהדמוקרטיה הקיימת תשנה את פניה, וייווצר משטר שאינו קיים בעולם המערבי.

הציבור בישראל צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות במשטר שבו המחוקק חופשי לחוקק ככל שיחפוץ ללא כל מגבלה, וכמעט ללא איזונים ובלמים. כל אזרח בישראל יהיה עלול להיפגע מחקיקה כזו. בישראל אין כיום עיגון חוקתי מפורש לחופש הביטוי, לזכות ההפגנה, לזכויות סוציאליות, לעקרון השוויון, אין חוקה כוללת, ואין כפיפות למערכת נורמטיבית חיצונית כמו במדינות אירופה החברות באיחוד האירופי. הכנסת תהפוך למחוקק כל יכול, וזה מדאיג מאוד ואסור שיקרה.

על כך נאמר שכוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט נוטה להשחית באופן מוחלט. מן הראוי שגם על כך ייסובו הבחירות, ובמיוחד המשא ומתן הקואליציוני שלאחריהן.