גדלו בצל הקסאמים: "דור הרקטות" מתגייס לצה"ל
הם נולדו לתוך התרעות צבע אדום, שכבו בעריסות במרחב המוגן וגדלו בין מטחי רקטות למבצעים ברצועה. הם לא מכירים מציאות אחרת. תשעה נערות ונערים משדרות ומיישובי עוטף עזה נפגשו כדי לספר על החיים בקו האש ועל התקוות לעתיד טוב יותר | מיוחד
הם לא מכירים מציאות אחרת, שקטה או בטוחה יותר. מהיום שבו נולדו הם חיים במציאות של אזעקות צבע אדום, פיצוצים וריצות למרחבים המוגנים. זהו "דור הקסאמים" של שדרות ויישובי עוטף עזה, נערים ונערות בני 18 שעומדים לסיים את הלימודים בתיכון ואוטוטו מתגייסים לצה"ל או יוצאים לשנת שירות או מכינה. בדיוק 18 שנה לאחר ירי הרקטות הראשון מהרצועה פגשנו את נציגי הדור הזה כדי להבין כיצד נראית המציאות בעיניהם של הצעירים שלא מכירים חיים של שלווה.
ב-16 באפריל 2001, עוד בימים שצה"ל ישב ברצועת עזה וההתנתקות עדיין לא הייתה בתוכנית, החלה להיווצר מציאות חדשה ביישובים שנושקים לרצועה: ירי הרקטות. תחילה נורו רקטות קסאם קטנות לעבר שדרות, הקיבוצים והמושבים באזור, והן נפלו בעיקר בשטחים פתוחים. מאז המצב רק הידרדר, הירי התגבר והשתכלל וגבה את חייהם של אזרחים רבים. במהלך התקופה הזו ישראל יצאה לשלושה מבצעים ברצועה ופיתחה את מערכת כיפת ברזל, אך סבבי הסלמה הפכו לדבר שבשיגרה.
ב-2001 גם נולדו הצעירים שפגשנו עכשיו, אלה שמגיל אפס החלו לישון בממ"ד, תירגלו אינספור פעמים את הריצה ב"צבע אדום" והעבירו את רוב חייהם תחת איום תמידי. תשעת הנערים והנערות באים מכל הרשויות המקומיות בעוטף עזה - שדרות, שער הנגב, אשכול, חוף אשקלון ושדות נגב.
ביוזמת ynet ו"ידיעות אחרונות" הם נפגשו בחורשה שקטה בסמוך לגבול, הביטו על רצועת עזה שנמצאת מעבר לגדר והחלו לשוחח ביניהם. הם מבינים זה את זה היטב, כולם גדלו עם משפחותיהם בתוך מעגל האש, כולם נושאים בליבם זיכרונות טראומטיים - וכולם מודאגים ממה שצופן העתיד. חלקם אף אומרים שאת ילדיהם הם לא יסכימו לגדל במציאות כזו. מרביתם חושבים שישראל לא מפעילה מספיק כוח מול חמאס ושסבב הלחימה הבא הוא רק עניין של זמן. אבל על דבר אחד כולם מסכימים בכאב: "המצב הביטחוני גרם לנו להתבגר מהר יותר משאר ילדי ישראל".
מה שהכי בולט במפגש עם תשעת בני ה-18 - ליאור ווינוגרד-פלד מקיבוץ גבולות, אמילי נובכוב ואסף נעמת משדרות, אלון לוי מקיבוץ ברור חיל, שקד וולק ונדב שדמה ממושב נתיב העשרה, עופרי דידי ממושב תלמים, נויה פרימר ממושב שדה אברהם ועופר ויס מקיבוץ סעד - היא תחושת הייאוש המשותפת. בשיחה איתם צירוף המילים "אין מה לעשות, זה המצב" חוזר על עצמו שוב ושוב. זו המסקנה המתסכלת שלהם, אחרי 18 שנים תחת מתקפות של רקטות.
"אני חושב שכבר מכיתה ז' הבנתי שהתבגרתי לעומת ילדים שחיים במרכז הארץ", מספר ליאור. "כשהייתי בן 15 הרגשתי כמו בן 18. דרך החשיבה שלי הייתה תמיד איך לדאוג לעצמי ואיך לשמור על עצמי. כל הזמן מחפש מקום מקלט. כל תפיסת העולם שלנו הרבה יותר מתוחה ודרוכה". ואמילי מוסיפה: "כל חיי גרתי בשדרות ומעולם לא חשבתי שהמלחמה הזו תיגמר. זה נהיה עניין של שגרה עוקצת, תחושה שאנחנו פריירים שאנחנו פה. זיכרון הילדות שלי הוא של היסטריה בעיר. פינוי התושבים באוטובוסים למרכז הארץ. כולם רצים, מחפשים מקום באוטובוס. וברקע כל הזמן פיצוצים ואזעקות. זה זיכרון שמלווה אותי כל החיים ולא עוזב אותי".
חלקם מרוצה מתוצאות הבחירות וחלקם לא. "אני כבר השלמתי עם העובדה שכנראה לא יהיה שינוי", אומר אלון, "אבל אני לא יכול להשלים עם העובדה שממשלת ישראל לא סופרת אותנו. במקום לחזק אותנו, היא מחלישה. אנחנו נשכחים בכל פעם שיש כמה ימים של שקט". ליאור מתערב: "הדעות שלי נוטות ימינה, אבל ביבי לא עשה כלום כל השנים. הכל היה משחק פוליטי. לצערי אני לא רואה שינוי, ויחד עם זה אנחנו חיים בפיסת הארץ הכי יפה בעיניי ואני אחיה כאן תמיד".
אסף נשמע קצת אחרת. "אני מרגיש שיש פסימיות וייאוש, אך אסור שנאבד תקווה ונאמר 'יכולים לפתור את הבעיה - אז אין לנו מה לעשות כאן'. מה שמחליש זו הגישה שאומרת שאין מה לעשות", הוא מסביר.
עופר מסכמת: "עצם זה שבחרנו לגור כאן - ידענו מה מצפה לנו. חלק מהעניין של לגור כאן זה לחיות חיים עם משמעות, עם ערכים שונים, ואנחנו פה כדי להישאר. אני חושבת שהיו פוליטיקאים שרצו לעשות שינוי אבל זה לא צלח. היו אנשים שאמרו שעד שהטילים לא יגיעו לתל אביב לא יתייחסו אלינו, וכנראה זה המצב".
לפנייה לכתב/ת 
