הבחירות פגשו חברה חילונית במשבר

בפועל לא גובש מצע חילוני אטרקטיבי מול המציאות הפוליטית הדתית-משיחית. אין סיבה לצפות לנדיבות של מנצחים ודרושה התכנסות ערכית

מיכל שליו רייכרפורסם: 16.04.19 , 08:43

שליש רפי פרץ איתמר בן גביר בצלאל סמוטריץ' (צילום: ייואב דודקביץ', AP, יצחק קלמן)

איתמר בן גביר, רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ'(צילום: ייואב דודקביץ', AP, יצחק קלמן)

תוצאות הבחירות הן מכה קשה לציבור החילוני-ליברלי ואנחנו צפויים לקואליציית החלומות של הדתיים. הכנסת הבאה צפויה להיות דתית יותר ולאומנית יותר. החרדים הגדילו את כוחם, מנהיגי איחוד מפלגות הימין ממתינים לפרוע את השטר שנתניהו נתן להם טרם הבחירות, ואין כוח שיבלום את הגל הדתי-משיחי. אנחנו צפויים לראות הדתה והקצנה בכל המערכות האזרחיות – בחינוך, במשפט, בתחבורה ובמסחר. האופוזיציה עוד מלקקת את הפצעים וקשה לבנות על הנחישות שלה בנושאים הקשורים בדת ומדינה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לא תהיה כאן נדיבות של מנצחים וגם לא רצון לקדם שיח אמיתי בין המחנות. המגמות האנטי-דמוקרטיות יימשכו ואיתן הגזענות והדחיקה החוצה של ציבורים ליברליים ומיעוטים. רבים בציבור החילוני-ליברלי חשו שהם חווים אבל על כל שלביו - כעס, אובדן וקבלה. הנטייה הטבעית של רבים היא להסתגר ולברוח, אבל רצוי שלפני שהחילונים סוגרים את חלונות ודלתות הבתים, מתנתקים מהפייסבוק או נוסעים לחופשה אסקפיסטית, שיזכרו שההסתגרות הזאת הביאה אותם בדיוק למקום שבו הם נמצאים בו עכשיו.

ההדתה שהחלה להרים את ראשה בישראל לפני עשור ויותר פגשה חברה חילונית–ליברלית במשבר. החילוניות, פעם ההגמוניה בישראל, הייתה מובנת מאליה. מוסדות המדינה היו חילוניים יחסית, והחילונים שלא חשו מאוימים, לא בנו חוסן אידיאולוגי או הגנות חוקיות.

באופן פרדוקסלי, ההגמוניה החילונית בישראל, ביחד עם מגמות אוניברסליות של אינדיבידואליזם, החלישו את הישראלים החילונים מבחינה אידיאולוגית. בהיעדר חוסן כזה, התגובה החילונית הנפוצה לכפייה הדתית הייתה התקפלות והסתגרות, שלא רק שהחמירו את המצב אלא אף הביאו להתפוררות קהילתית. קהילות לא יכולות לשגשג ללא גרעין רעיוני איתן וללא מוטיבציה חברתית.

טורים נסופים של מיכל שליו רייכר:

ההסתגרות והוויתור של החילונים תדלקה את הצד השני. היא אפשרה לו לטפח, ללא הפרעה, את הבסיס הערכי, המשיחי והקיצוני שלו, ולהרחיב את התמיכה בו בעקביות. אמנם התרחשה בשנים האחרונות התעוררות חילונית, אך היא לא הספיקה כדי להוות מצע חילוני אטרקטיבי בבחירות.

החדשות הטובות הן שאותה התעוררות יכולה להיות הבסיס לתנופה קהילתית ואידיאולוגית. אם יש מסר אחד חשוב לחילונים הוא דווקא הצורך לצאת החוצה מהבית ולהמשיך את תהליך בניית הקהילות שהחל. עשרות התארגנויות שקמו סביב המחאה החילונית הן אוויר לנשימה והן הדרך היחידה של החילונים להבריא את המחנה שלהם.

ביום שאחרי הבחירות צריכים חילונים לצאת החוצה עם ראש מורם, להקים מסגרות בלתי פורמליות לילדים ולמבוגרים, לבנות מעגלי שיח ותוכניות חינוכיות ולטפח את הנוער באמצעות תכניות חווייתיות. הציבור החילוני חייב ליצור תשתית אידיאולוגית שתקדם את הערכים ההומניסטיים-ליברליים ופלורליסטיים שלו.

יזמים חברתיים צריכים להרים פרויקטים ערכיים שיתנו קונטרה למה שקורה במערכות הממסדיות. קהילות חילוניות צריכות לבנות תוכניות נרחבות ועמוקות, ארציות ומקומיות, לטפח מנהיגות ומנהיגים מקומיים ולפתח שיתופי פעולה בין ערים ויישובים.

התבוסה של המחנה החילוני-ליברלי בבחירות לא קשורה באיכותו של קמפיין כזה או אחר או במידת הכריזמה של המועמדים. היא נעוצה בתוכן ולא בצורה. אם החילונים לא יבינו שעליהם לקחת את גורלם בידיהם, ביחד, שום דבר לא ישתנה.