"קללת שר החינוך": האם המשרד "קובר" קריירות פוליטיות?

פרישות מהחיים הפוליטיים, דחיקה ברשימות הפריימריז ואי צליחת אחוז החסימה: הודאת שר החינוך נפתלי בנט שלשום (ג') בדבר הפסדו בבחירות הבהירה כי בניגוד לתחזיות, כישלונו להיבחר לכנסת ממשיך רצף של קטיעה או הקפאה בקריירות הפוליטיות של רבים מאלו ששימשו שרי חינוך לפניו בשני העשורים האחרונים, בהם לימור לבנת, יולי תמיר, גדעון סער ושי פירון.

על רקע המשא ומתן הקואליציוני שאמור להיפתח בימים הקרובים, התחרות הצמודה על התיק, דרישת התפקיד על ידי איחוד מפלגות הימין ומנגד הבטחת ראש הממשלה בנימין נתניהו כי התיק יישאר דווקא בידי מפלגתו - שרי החינוך לשעבר חלוקים בשאלת הקשר הסיבתי בין תפקיד שר החינוך להמשך הקריירה הפוליטית.

"מה שפגע בו זה שהוא לא ניסה באמת להיות רציני בתפקיד". נפתלי בנט(צילום: שאול גולן)

לימור לבנת, שרת החינוך בשנים 2006-2001, לא הצליחה לקבל תיק בכיר יותר לאחר שסיימה את תפקידה. בנוסף, הידרדרה לבנת מהמקום השישי ברשימת הליכוד לכנסת בבחירות 2003 למקום העשירי בבחירות 2006 ולמקום ה-13 בבחירות 2009. סביר להניח שמשתנים נוספים כמו הצבעתה בעד תכנית ההתנתקות יכולים לספק סיבות לאופן שבו התפתחה הקריירה הפוליטית של לבנת בשנים שאחרי משרד החינוך, אבל תמיר חושבת שגם לקדנציה שלה במשרד הייתה השפעה. "ללימור לבנת זה פגע בקריירה כי היא נכנסה לעימותים", היא אומרת, אך מוסיפה כי "היא היוצאת מן הכלל".

"ברגע שרוצים לעשות שינויים אמיתיים ולא רק כותרות או שינויים קוסמטיים שלא נותנים מענה אמיתי אז ברור שזה תיק שטומן בחובו הרבה מאוד חומרי נפץ", אומרת לבנת, שרת החינוך בשנים 2001-2006. "הסיכוי לעשות בתפקיד הזה דברים שייזכרו לדורות קיים רק אם מוכנים לקחת את הסיכון ולעשות דברים באומץ. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. זו ספינת ענק וכל שינוי מחייב ניווט מסובך ומורכב ביותר שדורש אינספור גורמים תוך התנגדויות עזות ביותר, בעיקר של ארגוני המורים".

בעקבות הקמת דו"ח ועדת דוברת ב-2003 שמטרתה הייתה קידום שינויים משמעותיים במערכת החינוך, התעוררה נגד לבנת התנגדות עזה מצד ארגוני המורים. "באופן אישי, בקדנציה הראשונה שלי נחשבתי לשרת חינוך אהודה ומוערכת עד שהבאתי את דו"ח דברת לאישור הממשלה", אומרת לבנת.

"ארגוני המורים פתחו במסע שיסוי והסתה נוראי נגדי עקב דו"ח דוברת". לימור לבנת(צילום: מוטי קמחי)

"אז ארגוני המורים פתחו עליי בעליהום ובמסע שיסוי והסתה נוראי שכלל הכפשות בקמפיין פרסומי בעלות של מיליוני שקלים. זה היה קמפיין אישי ומכוון. אין ספק שהכוונה שלהם הייתה לחסל לי את הקריירה הפוליטית, אבל הם לא הצליחו בזה. מה שהם הצליחו באמת זה לפגוע בי בצורה קשה. זה בוודאי הזיק לי, אבל אני הייתי נחושה לא להתמקד רק בנושא אחד או שניים, כי היו שורה של דברים שעשיתי לפני דו"ח דברת והם היו מאוד מקובלים ולא עוררו את היצרים הללו. אחריי כולם השתדלו לא לריב עם ארגוני המורים. הם מאוד משתדלים לא לריב איתם כי הבינו שזה מאוד לא משתלם".

בדומה ליתר השרים לשעבר, לבנת מסכימה לגבי הקושי הגדול שתפקיד שר החינוך מביא עמו. "מערכת החינוך זו ספינה ענקית וכדי לנווט אותה ולערוך בה שינויים אמיתיים, צריך באמת זמן, אורך רוח ואומץ. זה לא דבר פשוט. בדרך כלל שרים אוהבים לעשות שינויים שייראו במהירות וגם יניבו פירות מיידיים כמו מבחנים בינלאומיים ומבחני מיצ"ב, שנותנים תשואה יחסית מהירה. אני בחרתי בדרך היותר קשה ולכן גם חטפתי יותר".

לאחר מכן, ובתום מילוי מקום של אהוד אולמרט וחודשים בודדים בהם שימש מאיר שטרית בתפקיד השר, הגיעה תמיר לתפקיד. בבחירות 2006, לפני שנכנסה לתפקיד, הייתה במקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. בבחירות 2009 הוצבה במקום התשיעי ולאחר מכן פרשה מהחיים הפוליטיים. תמיר מכחישה כי לתקופתה במשרד החינוך הייתה השפעה כלשהי על הקריירה הפוליטית שלה.

"במקרה שלי המפלגה התפרקה", היא אומרת. "כמו בכל תפקיד של שר בכיר, גם בזה יש סיכונים ויתרונות. אין משהו ספציפי במשרד החינוך שיכול להשפיע על המשך הקריירה הפוליטית. הסכנות המרכזיות זה כמובן להיכשל, כי זו מערכת שנוגעת בחיים של כל אחד. לכן, כשקורה משהו טוב זה משפיע על הרבה אנשים, וזה עובד גם להיפך. גם הביקורת וגם הפירגון הם בהתאם לגודל המעשה. זו מערכת גדולה ומורכבת כל כך, ולא מבינים את זה עד שיושבים על הכסא. למעשה, מערכת החינוך זו המערכת המורכבת ביותר בישראל".

"כמו בכל תפקיד של שר בכיר, גם בזה יש סיכונים ויתרונות". יולי תמיר(צילום: מוטי קמחי)

תמיר מתייחסת לכהונתו של בנט בתפקיד שר החינוך בארבע השנים האחרונות ואומרת כי "מה שפגע בבנט זה שהוא לא ניסה באמת להיות רציני בתפקיד. הוא נשא עיניו תמיד למשרד אחר והציבור לא מעריך את זה. אם היה מקדיש את זמנו להיות שר חינוך באמת, ומקדיש לשם כך את היכולות והמרץ שלו – הוא היה מקבל גם הערכה הולמת מהציבור. אף משרד לא רוצה שיתייחסו אליו בזלזול, ובטח לא במשרד החשוב בישראל. זה פגע בהרבה אנשים שהוא תמיד הסתכל על משרד אחר. שרי החינוך שהמערכת מעריכה זה אנשים שבאו ואמרו שהם רוצים להיות שרי חינוך ולא כאלו שעברו שם במקרה. אלו הם האנשים שגם יצאו ממנו גם טוב. צריך ניסיון, זמן למידה פוליטי והבנה איך מנהלים מערכות ציבוריות".

לאחר תמיר הגיע למשרד החינוך גדעון סער. שנותיו במשרד היו מאופיינות, בין היתר, בעלייה בזכאות התלמידים לבגרות ובהכנסת תכני מורשת יהודית לתוכניות הלימודים. בבחירת 2013 הוא אמנם נבחר למקום הראשון בפריימריז הליכוד (והוצב במקום השלישי לאחר בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן) ומונה לתפקיד שר הפנים. עם זאת, שנה לאחר מכן פרש מהחיים הפוליטיים, שאליהם חזר רק במסגרת מערכת הבחירות האחרונה.

את סער החליף שי פירון בתפקיד שר החינוך בשנת 2013, אך גם הוא, בדומה לסער, פרש מהחיים הפוליטיים בתום מערכת הבחירות הקודמת, לאחר שהבין כי לא ישוב לתפקידו. "למעט המקרה שלי, כשמסתכלים על רוב שרי החינוך, הקריירה של כולם נעצרה", אומר פירון. "יולי נעלמה, לימור קיבלה תפקידים זוטרים לאחר מכן, וגם גדעון הלך למשרד הפנים, שזה לא שדרוג. ההנחה היא שכדי להצליח בתפקיד הזה אתה צריך לרצות להיות שר החינוך. זהו. שרי החינוך חושבים על הדברים שיתנו להם הצלחה יחסית כעבור ארבע שנים וזה בדיוק מה שלא צריך לעשות כשר חינוך", אמר פירון.

"שר החינוך עושה דברים שיראו אותם עוד חמש או שש שנים במקרה הטוב". שי פירון(צילום: מוטי קמחי)

"שר התחבורה מראה כבישים, שר הביטחון מראה שקט מחר בבוקר, שר הבריאות מראה מיטות חדשות שנוספו בבתי החולים תוך שנה, ושר החינוך עושה דברים שיראו אותם עוד חמש או שש שנים במקרה הטוב. רפורמות משמעותיות מניבות תוצאות אחרי עשר שנים ולכן אם אתה לא בא בשביל זה ומחויב רק לזה, אז אתה בוחן את זה בכלים לא נכונים. בעבודה נכונה אפשר גם להגיע לקשר מאוד עמוק עם המורים ההורים והתלמידים".

פירון, בדומה לתמיר, מספר על הפער בין הדמיון למציאות הקשה של מערכת החינוך, ושל העומד בראשה. "המתחרים על התפקיד חושבים שבמסגרתו הם בעיקר יקדמו את הערכים שהם מאמינים בהם", הוא אומר. "הם לא מבינים שעיקר התפקיד זה תוכניות לימודים, פדגוגיה, וארגוני מורים. הם חושבים שהם הולכים לעצב את הרוח של ילדי ישראל, אבל הרוח מתחילה בשגרה מאוד אפורה. לכן, מגיעים לתפקיד הזה אנשים שלא מבינים מה מצופה מהם. הם חושבים שהם באים להתעסק בלקדם את סדר היום שלהם, אבל זה לא עובד ככה".

פרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך בשנים 1993-1996, מסכים עם פירון. "שר החינוך צריך להיות בן אדם שמסתפק בתפקידו משום שזה תפקיד אדיר", הוא אומר. "האם יש דבר כזה שנקרא 'קללת שר החינוך'? אני לא יודע אם זה נכון לכולם. במקרה שלי, אני החלטתי לעזוב את הקריירה הפוליטית משום שראיתי תסכול בעבודתי כחבר כנסת באופוזיציה. בכל מקרה, רוב השרים לא מגיעים למעלה, ורק בודדים מגיעים להיות ראשי ממשלה. עבורי, תפקיד שר החינוך היה הפסגה מההיבט הפוליטי של חיי".