מבצע מסוכן באפריקה: הישראלי שנרתם להעלות את המשפחה מאתיופיה

במבט ראשון אתה רואה מולך קאובוי אמריקאי. אהרון צוף, תושב המאחז אש קודש שבשטחים, עונד את אקדח הסמית' אנד ווסון 357 מגנום שלו על חגורת מכנסיו בנרתיק של בוקרים, עם אבזם מתכתי בוהק שקרני פר טבועים עליו. אקדח תופי שמתנדנד על מותנו כמו בסרטי המערב הפרוע עם קרבות האקדוחנים. רק אחרי כמה שעות של שיחה מרתקת אתה מבין שמולך יושבת דמות מז'אנר קולנועי אחר, סוג של אינדיאנה ג'ונס מסרטי ההרפתקאות.

מימין: אדירג'ו, איין, צוף, ביור ופיאת', השבוע בישראל (צילום: גדי קבלו)

צוף הוא אחד מגיבוריו של סיפור מטורף על שרידי משפחה יהודית אתיופית שנותרה מאחור וחילוץ סבוך מלב המאפליה של דרום סודן המצויה במלחמת שבטים אכזרית. מבצע שהחל לפני כשנה והגיע לסופו הטוב לפני שבוע בדיוק, ערב חג הפסח. סיפור שכל כולו, תכתובות בווטסאפ באנגלית, ערבית ועברית, אלפי תמונות וסרטונים, שמור בזיכרון הסלולרי של צוף, כרוניקה מתועדת שיכולה להוות בסיס לתסריט המבוסס על סיפור אמיתי מסמר שיער.

איין בביתו של צוף באש קודש עם בנותיו נאווה (משמאל) ונעמי

צוף, 34, יליד לוס אנג'לס, נשוי לרבקה ואב לשישה ילדים. עלה לארץ לבדו בגיל 18, התגורר תחילה בירושלים, שם נישא. משם עברו לתל אביב, גרו ליד דיזנגוף סנטר עד שמאסו בעיר ועברו לפני שמונה שנים לאש קודש באזור בנימין. זה מאחז מוקף מאחזים נוספים בעמק פורה של כרמים ומטעי פרי, וסביבם כפרים פלסטיניים שבין תושביהם ותושבי המאחזים אינה מתקיימת שכנות של שלום ואחווה בלשון המעטה. צוף עצמו עובד בקרן לפיתוח מטה בנימין כמגייס תרומות בארץ ובחו"ל.

לפני כשנה פגש צוף באוניברסיטת אריאל את עדינה, ידידה ממוצא אתיופי, שסיפרה לו שבדיוק חזרה מביקור בארץ הולדתה. "היא אמרה שבעקבות הביקור היא מתכוונת להתנדב בקהילה היהודית בגונדר. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לקשיים של היהודים שנותרו באתיופיה לעלות לארץ. חשבתי שלא יכול להיות שיש יהודים איפשהו בעולם שרוצים לעלות לארץ ומדינת ישראל לא נותנת להם. בשבילי זה היה שוק, אולי בגלל שכשאני רציתי לעלות לארץ פשוט עליתי. באתי לקונסוליה בניו יורק, מילאתי טפסים, אף אחד לא בדק לי בציציות ואחרי חצי שעה בערך יצאתי עם תעודת עולה. זה היה קל יותר מלהוציא רישיון נהיגה. נסעתי מתוך סקרנות, לטייל וגם להבין ממקור ראשון את הבעיה".

הוא נסע לארבעה ימים עם חבר, שבוע אחרי חג הפסח בשנה שעברה. את חוויותיו מהנסיעה פירסם זמן קצר לאחר חזרתו ארצה בשני פרקים באתר מתנחלות ברשת. אולי בגלל שעדיין לא הבין לאיזו הרפתקה הוא עומד להיסחף, לא כתב על הסיפור ששמע מבחור צעיר אותו פגש בבית הכנסת "התקווה" של קהילת יהודי גונדר.

צוף: "הגעתי לישראלית בשם נוגה שמתנדבת בקמפלה בארגון שמסייע להומואים ולסביות. ראיתי תמונה שלה בפייסבוק עם שלט free gaza. אנחנו באים מעולמות שונים, אבל היא עצרה הכל ובאה לעזור"

"הגעתי לבית הכנסת לתפילת שחרית בשבת, הופתעתי. היו שם מאות מתפללים, מפוצץ. במהלך התפילה אני קולט בחור רזה, גבוה, שחום עור יותר משאר המתפללים, עומד ומתפלל מכל הלב, עוצם עיניים ומתנדנד, ממש שופך את הנפש מול ארון הקודש. הוא סיקרן אותי. אחרי התפילה ניגשתי אליו והצגתי את עצמי, אמרתי שאני מישראל, שאלתי אם הוא מדבר אנגלית והוא ענה יס, אמר שהוא למד אנגלית בבית הספר בסודאן. סודאן? לא הבנתי מה הקשר סודאן. הוא הושיט לי יד, 'נעים מאוד, קוראים לי אדירג'ו', והתחיל לדבר.

בשגרירות דרום סודאן בניירובי. צוף עם איין וביור, האבא חמיס וקרובי משפחה

 'לאמא שלי קוראים טואביץ', שם המשפחה המקורי שלה היה ברקו. היא נולדה בכפר קטן צפונית לגונדר. כשהתחיל מבצע משה ב-1982 האחים והאחיות שלה וההורים החליטו לעלות ארצה. הם יצאו למסע בנגלות. לא כולם יחד. הבנתי ממנה שזו הייתה דרך קשה, ארוכה, והוציאו אותם בקבוצות לא גדולות. אבא שלה אמר לה לחכות בבית עד שישמעו משאר האחים שזה בטוח ושהם יכולים להצטרף. היו לה 7 אחים ואחיות ולאט לאט כולם עזבו.

"היא חיכתה וחיכתה ובסוף יצאה בעקבותיהם בלי רשות מהאבא. היא לא רצתה להישאר מאחור. היא סיפרה שהלכה לאיבוד, שחצתה את הגבול לסודאן והגיעה למחנה פליטים של האו"ם ליד גדריף, עיר גדולה בצפון סודאן. שם היא המציאה לעצמה שם אחר, סוראיה, כי פחדה שיחזירו אותה הביתה ואבא שלה יכעס עליה. לקח לה זמן להבין שמהמחנה הזה היא לא תגיע לישראל".

ארבע פרות וחתונה אחת 

צוף אומר שהבין מיד שמדובר בסיפור ארוך וכשהציע לאדירג'ו לשבת לדבר, הוזמן לביקור בביתו. "אתה הולך שם בסמטאות בלי דרך סלולה, מי ביוב זורמים ברחוב לצד בקתות בוץ. הוא נעצר מול בקתה ונכנסנו פנימה. כל הבית הוא בגודל החדר הכי קטן שלי באש קודש, ובכוך הזה גרות שמונה נפשות. ישבתי שם ארבע שעות וככל ששמעתי יותר הלסת שלי הלכה ונשמטה.

"טואביץ' המשיכה מהמקום שבו הפסיק הבן שלה. במחנה הפליטים היא הבינה שתצטרך לעבוד כדי לקיים את עצמה. בהתחלה היא בכתה המון, לא הפסיקה. אחרי כמה זמן התעשתה ומצאה עבודה בבית קפה ועשתה שם הכל. ניקתה, שירתה, מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. ככה העבירה שם כמה שנים עד שהפכה לנערה והייתה בת 14 בערך. באחד הימים נכנסה קבוצת חיילים לבית הקפה ואחד מהם נהרג מפליטת כדור. המשטרה הגיעה לשם ועצרה אותה באשמת הרג החייל. לא ממש הבנתי ממנה מה היה שם. התרשמתי שקשה לה לדבר על זה.

"אולי הוא ניסה לתקוף אותה. היא סיפרה שהיה מאבק ונשקו נפל ונפלט ממנו כדור ממנו הוא נהרג. שמו אותה בבית סוהר. בכלא לא אמרה שהיא יהודייה כי פחדה שיהרגו אותה, לדבריה בסודאן היה אז גזר דין מוות ליהודים. היא אמרה להם שהיא יתומה, שאין לה קרובי משפחה. היא הייתה אסירה כמה שנים, ואחד ממנהלי הכלא, קצין בשם אגור, החל להתעניין בנערה היפה. בשלב מסוים הוא אמר לה שיציל אותה ויתחתן איתה. הוא שילם עליה כופר, שיחרר אותה והם התחתנו. מליל החתונה נולדה פיאת', אדירג'ו הוא השלישי, סך הכל שמונה ילדים.

פיאת', ששינתה את שמה לטובה, יודעת כבר מה תעשה בארץ. "אני רוצה לפתוח ביוטי סלון, לעשות צמות ותסרוקות". אחיה אדירג' שעיברת את שמו לאדיר, מכריז: "אני אהיה חייל בספיישל פורסס של ישראל".

בשדה התעופה בקניה, עם הילדים איין וביור

"אגור הוא משבט הדינקה, השבט הכי גדול בדרום סודן ובמהלך המלחמה בסודאן הוא מחליט לקחת את שלושת הילדים הגדולים, ביניהם פיאת' ואדירג'ו, איתו כדי שיחיו בין אנשי השבט. הוא פחד להשאיר אותם בצפון. טואביץ' נשארה עם חמשת הילדים הקטנים בגדריף כי זה מה שבעלה אמר לה. כשפיאת' בת 12 בערך אביה מחתן אותה עם בחור בשם חמיס שהיה אז בן 30 ולה לא היה שום סיי בעניין. הוא נתן לאגור ארבע פרות עבורה. פגשתי את חמיס לפני כמה חודשים והוא סיפר שנתן עבורה 60 פרות, אבל האמא טואביץ' אומרת שהוא מגזימן.

"כמה חודשים אחרי שנולדה הבת איין, פיאת' בורחת חזרה לאמה בגדריף עם בתה הקטנה. מדובר במסע של שבוע בדרכים, צעד נדיר לאישה סודאנית. פיאת' אומרת שהתגעגעה מאוד לאמא שלה, שרצתה לגדל את בתה יחד איתה. בעלה חמיס נסע לגדריף להחזיר אליו את פיאת'. היא לא רצתה לחזור אבל חמיס הציג תעודת נישואים והמשטרה הכריחה אותה ללכת איתו. בסודאן האישה היא רכוש של בעלה. היא חזרה איתו ועל פניה אפשר לראות את צלקות המכות שחטפה ממנו. היא נכנסה שוב להיריון ונולדה בת שנפטרה אחרי שלושה ימים. הילד השלישי ביור, בן שבע, והייתה גם מאמי שנפטרה לפני כחודשיים בגיל ארבע כתוצאה מהתייבשות. את כל זה אני שומע בבקתת הבוץ".

חברים סודאנים בפייסבוק 

טואביץ' סיפרה לצוף שלפני כשלוש שנים וחצי, כשעוד התגוררה בגדריף בסודאן, ראתה בערוץ טלוויזיה אתיופי כתבה על ישראלים ממוצא אתיופי שבאים לטיולי שורשים בארצם הישנה. באותו הרגע הבינה שהיהודים האתיופים שיצאו למסע לארץ ישראל הצליחו להגיע בשלום. היא תהתה אם גם אחיה הגדולים הצליחו במסעם והחליטה לנסוע לבהר דר, עיר מחוז היושבת על שפת אגם טנא שבצפון אתיופיה.

"בניירובי פגשתי כומר דרום–סודאני מקושר ותרמתי לו 200 דולר", נזכר צוף. "כשהסיפור הסתבך כתבתי לו בווטסאפ 'פסח מתקרב ותורם של שני הילדים האלה ליציאת מצרים. אתה תהיה המשה שלנו'"

30 שנה עברו מאז נפרדה מאחיה ולצוף היא אומרת שלא פסקה לחשוב מה עלה בגורלם. ארבעת אחיה חיים בארץ, ושניים מהם היו מעורבים במאמצים להבאתה ארצה מהרגע שהקשר ביניהם חודש.

בחזרה לבהר דר. טואביץ' הגיעה לשם לבדה והסתובבה בעיר, ביררה היכן מבקרים התיירים. כעבור יומיים נתקלה בזוג ישראלים ממוצא אתיופי וביקשה מהם שיצלמו אותה בטלפון שלהם, הסבירה שהיא מחפשת את אחיה שאבדו. בסרטון הזה היא מסרה דרישת שלום והציגה סימן היכר מובהק. כשהייתה קטנה נכוותה קשות באצבע כף יד ימין ומול הסלולרי של התיירים מישראל היא נופפה בכף היד.

הסרטון הופץ בקבוצות ווטסאפ של הקהילה האתיופית בישראל והגיע תוך זמן קצר לאחד מאחיה שזיהה אותה. הוא יצר קשר עם הצלמים שרשמו את דרכי ההתקשרות איתה. כשהאח מישראל התקשר אליה השניים לא הפסיקו לבכות בטלפון במשך דקות ארוכות. אחרי שנרגעו הוא הנחה אותה לעבור עם ילדיה לגונדר, משם הבטיח לה כי ינסה להעלותה לארץ. לקח לה זמן להתקפל ולעקור חזרה לאתיופיה, ולפני כשנתיים וחצי המעבר בוצע.

"אמרתי וואו, זה סיפור פסיכי. שאלתי איפה פיאת'. טואביץ' אמרה שהיא נותרה מאחור בדרום סודאן, שאי אפשר להוציא אותה משם, שמדובר בכבוד המשפחה של הבעל שלה ושחוץ מזה מתחוללת שם מלחמה עקובה מדם. באותו רגע אמרתי, 'אני אוציא אותה משם, אין מצב שהיא תישאר שם. בשביל מה קמה מדינת ישראל?' טואביץ' והילדים שלה אמרו לי חבל על המאמצים שלך, הלוואי שתצליח אבל זה בלתי אפשרי. הייאוש שלהם היה חומר הבעירה שלי".

צוף חזר לארץ חדור משימה. הוא התקשר לאחים של טואביץ', שאמרו לו שכבר פנו למשרד הפנים ולמשרד הקליטה ושמדובר בברוך בירוקרטי: המדינה דורשת לאמת את קרבת המשפחה. נציג של הסוכנות היהודית לקח מטואביץ' דגימת רוק שנשלחת לארץ להפקת DNA. פה בארץ נלקחת גם מאחד האחים דגימה והפרופיל שהופק ממנו תאם במאה אחוז לפרופיל של טואביץ'.

"בזמן שהעניין של טואביץ' מטופל בעצלתיים הבנתי שצריך להוציא את בתה מסודאן. יצרתי קשר עם שגריר ישראל בדרום סודן והבנתי ממנו שהמצב שם במדינה מאוד סבוך ומסוכן ושידיו די כבולות. בינתיים אדירג'ו השיג את מספר הנייד של פיאת' דרך חברים סודאנים שלו מהפייסבוק. רציתי להעביר לה כסף דרך ווסטרן יוניון אבל היא אמרה שהיא מפחדת, שאם ישמעו שהיא קיבלה כסף מאדם לבן יחטפו אותה ואת ילדיה ויבקשו עבורם כופר.

"זו מדינה שאנשים מרוויחים בה 13 דולר לחודש. ניסיתי לחפש חברת תעופה של הליקופטרים כדי לחלץ אותה משם באוויר. לא מצאתי אחת כזו. בשיחות שלנו בטלפון היא אמרה לי שהיא מאוד רוצה לעזוב, אבל היא לא מאמינה שזה אפשרי. היא הזכירה לי שהיא כבר ניסתה בעבר ובעלה כמעט הרג אותה בגלל זה.

"שברתי את הראש מה לעשות, דיברתי עם אנשים שהיו בדרום סודן, עם כל מי שחשבתי שיוכל לעזור. עברו כמה חודשים של טלפונים ובירורים, קראתי המון, שלחתי מיילים, לרגע לא הרפיתי. חבר הפנה אותי לעיתונאית ישראלית שהייתה בדרוםסודן והיא הפנתה אותי לאדם בשם רמי גודוביץ' שיש לו ארגון סיוע שפועל שם במדינה. השיחה שלי עם גודוביץ' הפכה את מבצע החילוץ לאפשרי".

ד"ר רמי גודוביץ', מרצה לפילוסופיה ומורה בקורס על פליטות והגירה באוניברסיטת בן גוריון, עומד בראש פרויקט Come True של ארגון "Become" יחד עם עו"ד לאה מילר-פורשטט. מדובר בארגון סיוע הפועל למציאת מסגרות חינוכיות ראויות לילדי פליטים סודאנים שגורשו מישראל לדרום-סודאן ב-2011, לאחר שהוכרה כמדינה. הוא מספר שצוף התקשר אליו לפני למעלה מחצי שנה. "לא היססתי לרגע ואמרתי לו: 'נעשה הכל כדי לעזור להם, ואנחנו יכולים לעשות המון'. יש לנו ניסיון עשיר בחילוץ של אנשים מדרום סודן ושינוע שלהם לאוגנדה, עשינו עשרות מבצעים כאלה. הסיפור עצמו מאוד ריגש אותי. אמרתי לצוף יש לי את הבנאדם המתאים למשימה, קוראים לו ג'ייקוב ברי".

ברי, 28, יליד דארפור בחלק השייך לדרום סודן, הגיע באמצע העשור הקודם לישראל ברגל דרך מצרים. הוא נמלט מארצו יחד עם מיליוני פליטים שנפוצו לכל עבר בעקבות המלחמה שהתחוללה במדינה. חי בתל אביב כמה שנים, למד עברית, וגורש חזרה לארצו במהלך 2012. "הוא המנהל שלנו בשטח", אומר גודוביץ', "הוא כמוני התרגש מהסיפור ונרתם מיד".

שיעור במקלחת ושופינג

השיחה עם ג'ייקוב הבהירה לצוף שזה באמת הולך לקרות. "שמחתי שסוף סוף מצאתי גורם רציני שמוכן להירתם למשימה. לא יכול לתאר לכם את ההרגשה. ג'ייקוב אמר לי תן לי להתארגן, להכין תוכנית, חכה לטלפון ממני. בדצמבר האחרון טסתי להיפגש איתו בעיר קטנה בין קמפלה לאנטבה. ג'ייקוב הגיע עם פיאת'. היה להם חתיכת מסע. נסעו ברכבי שטח, ברגל, אל תשאלו. פיאת' הגיעה בלי הילדים, הנה תראו אותנו, זה בתחנת אוטובוס בקמפלה". צוף נאלץ להשאיר את הסמית' אנד ווסון באש קודש אבל במקומו הצטייד בכובע של קאובוי. הוא נראה שם האדם המאושר בעולם.

"חיכינו לילדים כמה ימים בקמפלה. ג'ייקוב היה על זה ובינתיים היא התחילה להתרגל לחופש. חיפשתי מישהי שתהיה איתה כי מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להשאיר אותה לבד. אפילו שעון היא לא ידעה לקרוא. דרך רמי הגעתי לבחורה ישראלית בשם נוגה שני שמתנדבת בקמפלה בארגון שמסייע להומואים ולסביות. עכשיו תראו, עשיתי עליה גוגל וראיתי תמונה שלה בפייסבוק עם שלט עליו כתוב free gaza.

"זה ברור שאנחנו באים משני עולמות שונים. גם אני ורמי לא אוחזים באותה תפיסת עולם פוליטית. אבל ברגע שפניתי אליו הוא לא היסס. בכל מקרה, נוגה עצרה הכל ובאה להיות עם פיאת', לקחה אותה לשוק לקנות בגדים חדשים, הסבירה לה איך משתמשים במקלחת ובמכשירים פשוטים שלנו נראים מובנים מאליהם. שבוע היא הייתה איתה ובשבוע הזה הבנו שהילדים לא יגיעו ונצטרך להוציא מבצע נוסף.

"בינתיים חזרתי לארץ. ג'ייקוב אירגן אנשים שיעבירו את פיאת' לניירובי ומשם לאדיס אבבה ולגונדר. בדרך היא נעלמה, הנהג השתכר ואיבד אותה, גנבו לה את התיק, גייסתי חבר בטלפון שהלך לחפש אותה באדיס ובמזל מצא אותה הולכת ברחוב. תחשבו כמה זמן ואנרגיות שמתי בסיפור הזה. רק בחודש וחצי האחרון הייתי ארבעה שבועות באתיופיה. חוץ מזה נסעתי למעלה מעשר נסיעות. הוצאתי מכיסי הפרטי קרוב ל-30 אלף דולר של חסכונות".

לא היו רגעים ששאלת את עצמך מה אני צריך את זה?

"לא, זו הייתה משימה הומניטרית, מצווה יהודית של להציל נפש אחת, ובמקרה הזה כמה נפשות, אבל גם הרפתקה של פעם בחיים בסוף אתה מקבל סרטון של מפגש של הבת עם האמא שלה וזה מרגש אותך ברמות מטורפות וזה שווה הכל"

בירוקרטיה לפני החופש 

צוף מושיט את הסלולרי ומראה את הסרטון שצולם בשעת לילה מאוחרת בגונדר: טואביץ' ובתה נופלות זו על זו בחיבוקים ונשיקות ויללות בכי בלתי נשלט בוקעות מהן. כמעט עשר שנים לא התראו והן מתפרקות על המדרכה בחשיכה, מתקשות להכיל את הרגע.

אחר כך נציגים של הסוכנות היהודית מראיינים את פיאת', שמתמקמת בבקתה של אמה בגונדר. ג'ייקוב ברי שובר את הראש איך לחלץ מדרום סודן את הילדים של פיאת', צוף איתו על הקו במרתון שיחות. "התכתבתי עם פיאת' בווטסאפ והיא אמרה שגם היא מתגעגעת מאוד לילדים שלה וקשה לה. היא התלבטה אם לחזור ועודדתי אותה להישאר, לחכות עוד קצת, שאם היא תחזור לא בטוח שנוכל להוציאה עוד פעם.

"התכתבנו בערבית. למדתי ערבית באוניברסיטה. ופתאום לפני חודשיים דרמה ענקית. הילדה שלה מאמי נפטרה בסודאן והיא בכלל בגונדר. היא כתבה לי 'חאלס, הלב שלי שבור כי נטשתי את ילדיי'. הבנתי שאם היא תחזור זה אבוד. התקשרתי לג'ייקוב, אמרתי לו, 'בחייאת תביא לי את הילדים'.

ג'ייקוב התקשר לחמיס האבא. הוא הציג עצמו כחבר הארגון שמסייע לילדים בחינוך. אמר לו, 'אנחנו מוכנים לקחת את הילדים שלך שירכשו השכלה, שייסעו עם אמא שלהם לישראל'. חמיס נוצרי והוא מאמין באלוהים ואם אלוהים שלח אליו מישהו שמוכן לקחת את ילדיו שלא ימותו בדרום סודאן אז מי הוא שיסרב לזה. הוא מתקשר לג'ייקוב ואומר בסדר. אני מסכים. אבל אומר שיש לו חוב של 300 דולר שבגללו הוא לא יכול לצאת מהמדינה.

"שלחתי כסף וכיסיתי את החוב. במשך עשרה ימים הוא אמר בכל יום שהוא יוצא עם הילדים לקמפלה ולא יצא. כל יום תירוץ אחר. בסוף הוא אמר היום אני עולה על אוטובוס ואיחר לאוטובוס. סידרנו לו מונית ספייישל. זה 12 שעות נסיעה, לא מעט כסף. אבל שילמתי בלי למצמץ.

"ברגע שהבנתי שהוא חצה את הגבול עם הילדים לאוגנדה עליתי על מטוס לקמפלה. פגשתי אותו שם עם שני הילדים, איין וביור. הוא חתם על המסמכים, נפרד מילדיו וחזר הביתה. כדי להגיע בנסיעה מאוגנדה לאתיופיה אתה חייב לעבור דרך ניירובי. בניירובי נתקעתי עם הילדים בגלל שבשגרירות ישראל אמרו שיש בעיות עם הניירת של ביור מדרום סודאן. משהו שם לא הסתדר להם. התקשרתי לחמיס ואמרתי לו שהוא חייב לבוא לניירובי. קניתי לו כרטיס טיסה ושמתי אותו במלון.

"הלכנו יחד לשגרירות דרום סודן כדי להוציא טפסים חדשים שהוא האבא של הילד ושהוא מוותר על המשמורת עליו. בשגרירות התכנסו כמה בכירים ועובדים והתחילו לחקור אותו על המשפחה והשבט שלו, מי ראש הכפר שלו. בסוף השגריר דפק על השולחן ואמר זה האבא של הילד במאה אחוז. מישהו הלך להביא טפסים, מילא והשגריר חתם. משם חזרנו לשגרירות ישראל. עשו לנו רשימה בלתי אפשרית של טופסולוגיה. אמרו לכו תביאו תעודות לידה מקוריות של הילדים עם חותמת ממשרד החוץ בג'ובה ותעודת זהות דרום סודנית של האבא עם התאמה לתעודות הלידה של הילדים. טעות באות אחת יכולה להרוס חיים שלמים".

גם הבירוקרטיה המתישה לא הרתיעה את צוף. "הטסתי בחזרה את חמיס עם הילדים בחזרה לג'ובה כדי שיביא את המסמכים. חמישה ימים לא שמעתי ממנו ולא הצלחתי לתפוס אותו בטלפון. הוא נעלם לי. הרגשתי שהפסדתי את הילדים, אבל היה לי מזל כי בניירובי פגשתי כומר דרום סודני מג'ובה ובמפגש הזה הבנתי שהכומר הזה מקושר מאוד ותרמתי לו 200 דולר 'על הדברים הטובים שהוא עושה' מתוך מחשבה של שלח לחמך, לך תדע מתי תזדקק לו. ברגע שהסיפור הסתבך כתבתי לו את כל הסיפור בווטסאפ.

"כתבתי שחמיס בג'ובה עם הילדים כבר חמישה ימים והוא לא עונה. 'פסח מתקרב', כתבתי לו, 'ותורם של שני הילדים האלה ליציאת מצרים. חסר לנו רק משה ואתה תהיה המשה שלנו'. בינתיים הוא חזר לג'ובה וענה, 'שאלוהים ייתן לי את הכוח שנתן למשה לעזור לבני ישראל'. הוא הצליח לתפוס את חמיס והלך איתו יד ביד להוציא את כל התעודות. נסעתי בינתיים לגונדר ואני זוכר שאני יושב בלובי של מלון שם על ההר עם פיאת' ואדירג'ו, שנינו במתח, מחכים לשמוע מהכומר, השם שלו פרמו. ופתאום הטלפון שלי מצפצף, נכנסה הודעה מהכומר פרמו: "התעודות בידינו!"

למחרת חמיס עלה עם הילדים על טיסה מג'ובה לאדיס, צוף ופיאת' טסו לאדיס מגונדר. צוף מימן את הטיסות לכולם. "המפגש היה מאוד מרגש. הילדים לא הפסיקו לבכות. חמיס עמד בצד ונראה היה שגם הוא התרגש אבל פיאת' לא יכלה לגשת עליו, היו לה חיים קשים איתו. מיהרנו לשגרירות ישראל. זה יום חמישי לפני שבועיים, סגן השגריר קיבל אותנו, החתים את חמיס על נייר שהוא מוכן למסור את הילדים לאם. חמיס עזב ועלה על טיסה חזרה לג'ובה. לנו נתנו ערימת טפסים ולקח לנו יום שלם למלא אותם".

ביום ראשון בשבוע שעבר פיאת' והילדים נחתו בארץ. שלושה ימים התארחו אצל צוף בבית. ברביעי נסעו כולם לשדה התעופה לקבל את טואביץ' ואדירג'ו והאחים האחרים. בשדה ליד מרכז הקליטה פיאת', ששינתה את שמה לטובה, אומרת שהיא מרגישה בתוך חלום. "לא האמנתי שזה אפשרי, שיום אחד אצליח לצאת מדרום סודן ועוד להגיע לישראל. לא גדלנו בתור יהודים, אמא שלי פחדה לגלות את זה אפילו לנו הילדים".

 אדירג'ו אומר שהרגיש סוג של התגלות כשאמו אמרה לו ולשאר אחיו שהם יהודים. "מצד אחד מאוד הופתעתי, מצד שני מיד הרגשתי קשר עמוק ליהדות. כאילו זה היה בתוכי וחיכה לפרוץ החוצה כל השנים". איין וביור מתרוצצים צוחקים ונראים מאושרים.

פיאת' אומרת שהיא כבר יודעת מה היא רוצה לעשות. "אני רוצה לפתוח ביוטי סלון, לעשות צמות ותסרוקות". גם אדירג'ו, שעיברת את שמו לאדיר, יודע מה הוא רוצה: "אני אהיה חייל בספיישל פורסס של ישראל. עד לפני שבוע עבדתי בבניין בגונדר, 12 שעות ביום עבור 2 דולר. סחבתי שקי מלט על הכתפיים וחלמתי להגיע כבר לישראל. אמא שלנו יושבת במרכז קליטה ולא מאמינה שזה באמת קרה. היא בטוחה עדיין שמדובר בחלום".

ראש מועצת בנימין ישראל גנץ אשר פעל לסייע במהלך כל התקופה לאהרון קצוף במשימת הבאת משפחת העולים ארצה אמר השבוע בהתרגשות: "בימים בהם אנחנו חוגגים את יציאת בני ישראל לחירות אין דבר מרטיט לב יותר מלהיות שותף במהלך הגאולה הזה של הבאת יהודים לארצם. ברגע שהתברר שיש תושב במועצה שזקוק לסיוע, הפכנו את העולם כדי לסייע ולהביא את משפחתו גם אם מדובר במדינות עולם שלישי בסוף העולם. המפגש עימם וקבלת הפנים בשדה התעופה היה מהרגשים שחוויתי. אני מבקש להודות מאוד לשר אריה דרעי שנתן גיבוי ונרתם למאמצים להבאתם ארצה".