25 שנה לאפרטהייד: היא לבנה, הוא שחור
המשטר הגזעני בדרום אפריקה קרס לפני חצי יובל, אבל לזוגות מעורבים עדיין לא קל. כשמפהו ושריל הולכים ברחוב, יש עוד מי שמסנן "גועל נפש"
לפני פחות מ-40 שנה, מפהו מוג'פלו ורעייתו שריל היו עלולים להישלח לכלא. "היינו צריכים להסתיר את מערכת היחסים שלנו, היינו צריכים לחיות בנפרד או אולי לעזוב את המדינה", אומר מוג'פלו, גבר שחור הנשוי לאישה לבנה בדרום אפריקה. "יש לנו כל כך הרבה מזל שאנחנו חיים בעידן הזה".
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
מוג'פלו בן ה-35 נשא את שריל לאישה בשנת 2015. אחרי תשלום המוהר והטקס המסורתי של שחיטת כבש הם ערכו הן חתונה "לבנה" והן חתונה "אפריקנית". ובכל זאת, גם 25 אחרי נפילת משטר האפרטהייד, אז הפך נלסון מנדלה לנשיא השחור הראשון והבטיח מדינה שיהיה בה מקום לכל צבעי הקשת, המקרה שלהם נותר בגדר מקרה חריג. "עדיין אין הרבה ערבוב מבחינת מערכות יחסים ואינטראקציות", אומר מפהו, שלרגליו נעלי ד"ר מרטנס ולגופו כמה קעקועים.
במרוצת השנים התרגלו בני הזוג לכך שבוהים בהם, ושריל בת ה-31 מאמינה שהבהייה נובעת בעיקר מכך שהזוגיות שלהם מרתקת אנשים, אבל לדבריה לפעמים יש עדיין מי שמתנהגים כאילו הם חיים בעולם משלהם. באחד המקרים, זוג לבן שישב לידם במסעדה במחוז למפופו שבצפון המדינה מלמל "גועל נפש" באפריקנס, שפת צאצאיהם של המתיישבים ההולנדים. שריל מספרת שהייתה המומה. "יידרשו יותר מ-25 שנה כדי שדברים ישתנו", אומר מפהו.
החל מ-1948 ולמשך עשרות שנים הפך המשטר הלבן בדרום אפריקה לרשמית את ההפרדה הגזעית. אחד החוקים הראשונים שאימץ משטר האפרטהייד, ב-1949, היה האיסור על נישואים בין אירופים ללא-אירופים. כדי להינשא לבן גזע אחר יכלו המעוניינים בכך להגיש בקשה לשנות את הרישום של גזעם – סוריאליזם בירוקרטי שהחוק אפשר. ב-1985 בוטלה המדיניות, ותשע שנים אחר כך בא האפרטהייד אל קצו.
פחות או יותר באותו הזמן עזבה משפחתו של מפהו את העיירה סווטו, מעוז של פעילים נגד האפרטהייד, ועברה לרודפורט, פרבר לבן כ-20 קילומטרים משם. מפהו מספר שבית הספר החדש שלו היה עולם חדש לגמרי שאליו צלל. "בבית הספר היסודי שלי היו רק שלושה ילדים שחורים, ואז הבנתי שאני שונה".
שריל מצדה גדלה בקייפטאון. אחר כך עברה לרודפורט, והיא מספרת שילדותה עברה עליה במגננה מתמדת. "פעם שכן רץ אליי, הייתי בת שבע או שמונה, והוא אמר לי: 'גבר שחור מתקרב, אנחנו צריכים להתחבא, הוא הולך לגנוב מאיתנו'. לא הבנתי".
השניים למדו באותו בית הספר, כשכמה שנים מפרידות ביניהם, ובתחילת שנות ה-2000 הם הכירו במסיבה של חברים משותפים. "קיבלנו את אותו החינוך וגדלנו בסביבות דומות", אומרת שריל. "אם מפהו היה גדל בסווטו כל חייו ולא היה מדבר אנגלית, האם עדיין הייתי יוצאת איתו?", היא שואלת. "אין הפרדה גזעית, יש הפרדה חברתית".
את שריל ומפהו איחדה האהבה המשותפת לשירה, ורק לאחר מכן הם התאהבו. שריל מספרת שלפני שסיפרה לקרוביה ולמכריה על מערכת היחסים חשבה לעצמה מה אנשים יחשבו ומה הם יגידו. היא מודה שהייתה לחוצה מעט לספר על כך להוריה, אבל שניהם, מהגרים מבריטניה, קיבלו את מפהו במהרה. "הם אמרו לי: 'לא משנה לנו מה צבע העור שלו כל עוד הוא מתייחס אלייך יפה ויש לכם מערכת יחסים טובה", היא מספרת. שריל עצמה, לעומת זאת, ספגה לדבריה יחס "שונה" בגלל צבע עורה. הוריו של מפהו סירבו לאפשר לה לשטוף את הכלים כשביקרה אצלם.
אחרי שהשניים התחתנו ויתרה שריל על שם משפחתה, פורסט, ואימצה את זה של בעלה, מוג'פלו, וכך נוצר בלבול. "כשאני קובעת פגישה אנשים חושבים שאני שחורה, ואז כשאני מגיעה הם המומים לראות אותי. גם בטלפון ישר מדברים איתי בשפה אפריקנית". בתחנת משטרה אחת, שוטר נוקשה נתן לשריל יחס VIP כשגילה מה שמה. "עכשיו חושבים שאם התחתנתי עם אדם שחור אני בטוח אדם נחמד", היא צוחקת.
הבן הקטן שלהם, קמדן, נולד לפני שישה חודשים. מאביו קיבל את הבלורית ומאמו את השיער החלק. כשהוריו ממלאים טפסים מצפה להם אתגר בחלק שבו עליהם להצהיר על הגזע של קמדן – הוא לא לבן ולא שחור. "אין ספק שהם צריכים את האפשרות של גזע מעורב", אומרים השניים יחד. "כולנו צריכים להיות ריאליים בנוגע לשינויים – מבחינת גזע, פוליטיקה – זה הולך לקחת זמן. זה תהליך שנמצא בעיצומו".
לפנייה לכתב/ת 
