אי אפשר לזלזל בשום קריקטורה אנטישמית

בישראל יימצאו סנגורים אפילו לביטויים הכי מקוממים כגון הקריקטורה ב"ניו יורק טיימס". אבל פריחת האנטישמיות לא משאירה לנו את הפריבילגיה

לימור לבנתפורסם: 30.04.19 , 10:35

בערב שביעי של פסח פורסמה ב"ניו יורק טיימס" קריקטורה שבה נראה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כעיוור, עם כיפה שחורה לראשו, מובל על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדמות כלב, ומגן דוד לצווארו. כך בדיוק מתארים גדולי האנטישמים את היהודים מזה מאות שנים: מסובבים את העולם ושולטים בו. במקרה זה מדובר במנהיג העולם החופשי. עד כדי כך.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אתמול בבוקר שמעתי דיון מלומד בגל"צ, שהתמקד, כמה מדהים, בשאלה "האם הקריקטורה אכן אנטישמית?", וזאת אף שהניו יורק טיימס עצמו פירסם הבהרה, שבה לא רק הודה שהאיור פוגעני וטען כי זו הייתה "טעות בשיקול דעת", אלא אף הגדיר את הקריקטורה ככוללת סממנים אנטישמיים והסיר אותה. אבל אצלנו? אצלנו תמיד ימצאו מי שיהיו סנגורים אפילו לדברים הכי מקוממים, וימלמלו: "אנטישמיות? ואם היה מדובר במנהיג אחר, גם אז הייתם קוראים לכך אנטישמיות?".

אין זה מקרה שאלה שמפקפקים בהיות הקריקטורה אנטישמית הם אלה שתולים את העלייה בתקריות האנטישמיות בארה"ב בבחירת טראמפ לפני שנתיים. אבל העובדות טופחות על פניהם. אי אפשר לדעת כמובן אם הירי בבית הכנסת בסן דייגו בשבת בבוקר קשור לקריקטורה, כמו שלא ניתן לדעת אם רצח 11 המתפללים בפיטסבורג באוקטובר שעבר רלוונטי לאמירה אנטישמית זו או אחרת. העובדות הן שהתנועות הניאו-נאציות, ה"אלט-רייט", הדוגלות בעליונות הגזע הלבן, מרימות את ראשן, וב-2018 הן היו האיום האנטישמי המרכזי והמסוכן ביותר עבור הקהילות היהודיות.

אלא שלא רק בארה"ב נסק בשנים האחרונות מספר מקרי האנטישמיות – גם באירופה. לפני ימים אחדים הותקף תלמיד בצפון איטליה, בקהילה היהודית בפריז נרשמה עלייה של כ-70% בשיעור התקריות האנטישמיות בשנה החולפת, בבריטניה היו יותר מ-700 אירועים אנטישמיים במחצית הראשונה של 2018, בגרמניה היו מאות תקריות, ואירועים נוספים נרשמו גם באוסטרליה וגם ביוון. הרשימה לא נגמרת.

ביום חמישי נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בישראל חיים היום יותר מ-200 אלף שורדי שואה, שגילם הממוצע מעל 85. ניתן היה לחשוב ש-74 שנים לאחר השחרור מעול הטירוף הנאצי נוכל כולנו לנשום לרווחה במדינה החופשית של העם היהודי, אך לא כך הדבר.

האנטישמיות ושנאת היהודים לא נעלמו. הן היו חבויות במשך שנים ולאחרונה שבות ומרימות את ראשן המכוער. ניאו-נאצים מתגלים בכל מקום, מימין ומשמאל. הסכנה חוזרת, ויש לעצור אותה בכל דרך. אין לזלזל בשום אמירה. אין לזלזל באף קריקטורה. אין לחשוב שיש מקום תחת השמש שאליו לא יגיעו. ראו את משפחת דהאן משדרות, שלא יכלה לשאת את החיים תחת טרור הקסאמים בשדרות, חיפשה שלווה בסן דייגו – ושם תפס אותם רוצח אנטישמי.

מדינת ישראל היא הבית היהודי לעם היהודי. כן, מדינת יהודית ודמוקרטית. וכן, בית גם למי שאינם גרים כאן. זו הערבות ההדדית שלנו. משפחה אחת גדולה. שנאת היהודים היא גם שנאת ישראל, ולהפך.

בשנים הבאות כבר לא יישארו רבים שיוכלו לספר בגוף ראשון את נוראות השואה. מה יהיה אז? מכחישי שואה קיימים כבר היום, ומספרם עולה והולך בהתמדה. ולא פחות גרוע, מספרם של אלה שמתעלמים או שאינם יודעים מאומה על הזוועות שהתרחשו, אף הוא גדל והולך. האם נוכל להבטיח שבעידן הפייק-ניוז יישאר זיכרון השואה כפי שהוא בעוד 20 שנה?

חובתנו – וזכות היא לנו – לסייע ככל יכולתנו לניצולים שעמנו לחיות את חייהם בכבוד. הם גיבורים. חובתנו גם להמשיך ולספר לדורות הבאים, בבחינת והגדת לבנך ולבתך.