"אל תאבדו תקווה, אלוהים יעזור לנו": גלויה אחרונה לפני מיידנק

הגלויה האחרונה של שמואל אקרמן(ארכיון יד ושם)

ברכבת ממחנה הריכוז גירס בצרפת, על גבול ספרד, למחנה הריכוז המרכזי במדינה, דרנסי, שליד פריז, שמואל אקרמן נפרד מיקיריו. לאחר כ-12 שעות נסיעה בקרון הצפוף, הוא מנצל את עצירת הרכבת לזריקת גלויה שכתב בתקווה שמישהו ימצא אותה וישלח אותה לשני ילדיו, משה ורחל, שנמצאים עם סבתם בכפר בטוח סמוך לשוויץ. אשתו, גיטה, עדיין נמצאת בגירס אך בקרוב תשתחרר ותתאחד עם ילדיה. שמואל יישלח כשבוע אחר כך מדרנסי אל מותו במיידנק.

27 בפברואר 1943: הגלויה האחרונה של שמואל אקרמן

אמא היקרה וילדים יקרים. מר לי מאוד על הלב, אני צריך לבשר לכם כי אני, יחד עם 950 איש נוסעים ליעד בלתי ידוע. אני כבר 12 שעות בקרון מסע ועוד יומיים לפנינו. ייתכן ולא אוכל לכתוב לכם יותר. יקירתי, עשי הכול כדי לשחרר את אמא ותתפללי לאלוהים שנוכל עוד להתראות בשמחה.

אל תאבדו תקווה ואני בטוח שאלוהים יעזור לנו. תכתבי לעיתים קרובות לאמא, כל יום! ברגע זה עצרה הרכבת ואנסה לזרוק את הגלויה החוצה. דרישת שלום לבבית למשפחת שטיינפלד ששלחה חבילות לאמא. להתראות בהקדם ובבריאות, אבא.

"כשפרצה המלחמה ברחנו מבלגיה לכפר בצרפת, סמוך לשוויץ", מספר בנו של שמואל, משה. "כעבור כמה זמן ההורים נלקחו למחנה גירס, ואני, אחותי וסבתא נשארנו בכפר. איכשהו הצלחנו לשחרר את אמי מהמחנה, אך אבי נלקח לטרנספורט דרך דרנסי מזרחה. בהיותו ברכבת הוא כתב והשליך את הגלויה והיא איכשהו התגלגלה לידי צדיקים שזרקו אותה לדואר. הכתובת לא הייתה ברורה אז היו כמה ניסיונות עד שזה הגיע בחזרה אלינו לכפר. היא כתובה בגרמנית כדי שהצנזורה תבין מהר שאין שם שום דבר ותיתן לזה לעבור. ככל הידוע לנו, אבא נשלח למיידנק ונרצח שם מיד. אמי שמרה על הגלויה לאורך כל השנים".

הגלויה של אנה ונטורה(ארכיון יד ושם)

משה ורחל אקרמן, השבוע(ארכיון יד ושם)

"מצב הרוח שלי מרומם. נתראה בקרוב" - כמה מילים, זה כל מה שהספיקה לכתוב אנה ונטורה למשפחתה בגלויה שהשליכה מקרון הבקר הנוסע שבו שולחה ממחנה המעצר פוסולי באיטליה אל מותה באושוויץ. עוד הוסיפה ונטורה בקשה למוצא הגלויה: "אנא שלח גלויה זו בדואר".

24 בפברואר 1944: הגלויה האחרונה של אנה ונטורה

יקרים מאוד שלי

המורל שלי גבוה מאוד. נתראה בקרוב. נשיקות רבות לכולכם. לכם כל מחשבותיי

נינה

הגלויה של ונטורה הושלכה מהרכבת לאושוויץ רגע לפני עזיבתה את אדמת איטליה. מחשש שהבולשת לא תיתן לגלויה להגיע ליעדה, אם יעלה חשד שהושלכה מרכבת על ידי אדם יהודי, חתמה ונטורה בשם נוצרי נפוץ "נינה". את הגלויה קיבלה משפחתה ממכרה שקיבלה את הגלויה והעבירה אותה למסתור שבו שהתה המשפחה. בדיעבד גילתה כי ב-26 בפברואר 1944, לאחר חמישה ימי מסע, הגיעה הרכבת לאושוויץ וונטורה נרצחה עוד באותו היום.

לאחר כיבוש איטליה על ידי הגרמנים בספטמבר 1943 נמלטו ששת בני המשפחה - אנה, בעלה לואיג'י וארבעת ילדיהם - לכפר אביאטה גואצונה, שם גרו ביחד עם אמה של אנה, ג'וליה. עקב מצוד אחר היהודים עזבו בדצמבר 1943 בני המשפחה את ביתם בכפר ועברו להסתתר מעברו השני של הרחוב. ג'וליה חלתה ואנה התגנבה לבית המשפחה שאותו עזבו כדי להביא לה תרופות ונתפסה על ידי שוטרים איטלקים.

אנה ונטורה (ארכיון יד ושם)

היא נשלחה למאסר בבית הכלא במילאנו ומשם הועברה למחנה הריכוז פוסולי. בדרך לא דרך הצליחה אנה להבריח מתחנת המשטרה לבני משפחתה את מעיל הפרווה שלה וטבעת יהלום, כדי שאלה יסייעו להם לשרוד. "אמא חשה את מה שהולך להיות והצליחה להעביר אלינו את הפרווה ואת טבעת היהלום, כי חשבה שהפרווה כבר לא תעזור לה ושעם הטבעת אולי נצליח לשחד ולהציל את עצמנו", מספר שאול בן תורה (ונטורה), בנה של אנה.

18 מכתבים וגלויות הצליחה אנה לשלוח אל בעלה וילדיה, זו האחרונה שבהם. ג'וליה, אכולת רגשות אשם על מעצר בתה, הסגירה עצמה לשלטונות, נאסרה בפוסולי ומתה במחנה בזרועות בתה. ב-22 בפברואר 1944 שולחה אנה ונטורה מפוסולי אל מותה באושוויץ.

לואיג'י והילדים המשיכו להימלט ממקום למקום. במאי 1944 נפצע לואיג'י בעת הפצצה של רכבת באזור פיזה כשהיה בדרכו אל ילדיו ואושפז בבית חולים, שם מת מפצעיו.

1927: אנה ולואיג'י ונטורה(ארכיון יד ושם)

מקום המסתור של הילדים בפיזה הופצץ. הם הצליחו למצוא מקלט במנזר ואחר כך בבית החולים. מרים בת ה-16, שאול בן ה-14, דניאל בן ה-8 ועמנואל בן ה-6 שוחררו באוגוסט 1944 בפיזה. על מותו של אביהם ידעו, אך קיוו שאמם תחזור. חיילים יהודים בצבא הבריטי לקחו אותם תחת חסותם והעבירו אותם לבית נוער יהודי בפירנצה. עמנואל הקטן חלה. כל המאמצים לרפאו כשלו והוא מת בינואר 1945 בפירנצה. לפני תום המלחמה, במרס 1945, עלו מרים, שאול ודניאל לארץ ישראל.

"אמא הגיעה למחנה הריכוז והמשכנו להתכתב איתה", מוסיף שאול. "יש לנו חליפת מכתבים והיא דיווחה לנו מדי פעם מה שהיא צריכה, מה שהיא רוצה. מכתבים מאוד מרגשים, מאוד יפים. היא הייתה מורה, היא ידעה לכתוב. הם היו פשוטים בסגנון, היא הייתה מבקשת דברים פשוטים מאוד. לבנים, ספר תפילה. היה חשוב לה מאוד ספר תפילה בעברית ובאיטלקית".

"אמא שלנו נלקחה לאושוויץ על ידי הגרמנים", מספר שאול. "הגרמנים תפסו את המחנה, לקחו אותו מידי האיטלקים ולקחו את כולם לאושוויץ. היא נפטרה כנראה ביום שהיא הגיעה לאושוויץ. היא ללא ספק סבלה קשה מאוד, אבל לא תקופה ארוכה. הגלויה שהיא זרקה מהרכבת על קו הגבול זה הדבר האחרון שיש לנו ממנה. מישהו מצא אותה ודאג לשלוח אותה אלינו ושם היא כותבת לנו שהמורל שלה גבוה ושנתראה בקרוב".

1937: הילדים מרים, שאול ודניאל ונטורה(ארכיון יד ושם)

מכתבה של ונטורה הוא רק מכתב אחד ממכתבים אחרונים שנשלחו בשנת 1944 ומוצגים בתערוכה מקוונת חדשה באתר האינטרנט של יד ושם "מכתבים אחרונים - 1944".

תערוכה זו, רביעית בסדרה, כוללת 13 מכתבים אחרונים ששלחו יהודים שנרצחו לקרובי משפחה וחברים מהבית, ממסתור, מהגטו, מבית כלא או מחנה על פיסות נייר קטנות, גלויות מצהיבות ונייר שלעיתים הוכתם בדמעות הכותבים והמקבלים. המכתבים נמסרו ליד ושם במסגרת פרויקט "לאסוף את השברים" לאיסוף פריטים אישיים מתקופת השואה.

"בשנת 1944 סופה של גרמניה הנאצית כבר נראה באופק כשהצבא הגרמני נחל תבוסה אחר תבוסה ונהדף אל גבולות גרמניה, אך למרות זאת המשיכה מכונת ההשמדה הנאצית לפעול במלוא עוזה", מתארת יונה קובו, רכזת תערוכות מקוונות ביד ושם. "בשנה זו כבר שוחררו מינסק ווילנה במזרח, פריז ורומא במערב אך במקביל בשנה זו נשלחו להשמדה היהודים האחרונים מיוון, איטליה, צרפת, הולנד וסלובקיה, נשלחו לראשונה יהודי הונגריה לאושוויץ וחוסלו הגטאות האחרונים בלודז' ובקובנה. המכתבים שופכים מעט אור על מצב של האנשים, שרק מקווים לשרוד ולהתאחד עם יקיריהם".