"עכשיו תורנו לדבר": נכדיו של נח קליגר מבקשים להמשיך את דרכו
יובל ודור, נכדיו של העיתונאי נח קליגר ז"ל, מתגעגעים לסבא ומבקשים להמשיך את דרכו. "אנחנו מרגישים שהמשימה עברה אלינו", הם אומרים, "למדנו מסבא איך לספר את הסיפור, ולא נפסיק". בתו, איריס ליפשיץ-קליגר, תשתתף שוב במצעד החיים, "הפעם בלי העד הפרטי שלי"
מי שמרגיש את חסרונו של עיתונאי "ידיעות אחרונות" נח קליגר ז"ל - שהלך לעולמו לפני חמישה חודשים - הם בני משפחתו ובהם נכדיו, רס"ל יובל וטוראי דור ליפשיץ־קליגר, חיילים בזרוע הים. יובל ודור היו קשורים מאוד לסבם ואף הוסיפו את שם משפחתו לזה שלהם מתוך גאווה גדולה. כעת - בנחישות ובצניעות ששאבו ממנו - הם מבקשים להמשיך את דרכו, לחזור ולספר את סיפורו ולהנכיח את השואה, שלא תישכח גם כשהדור שחווה אותה כבר לא יהיה כאן.
בשיחה עם השניים רגעים ספורים לפני הטיסה ניכר כי ההתרגשות בשיאה, יחד עם הגעגועים והכאב. "אנחנו מרגישים שהמשימה עברה אלינו, עכשיו תורנו לדבר. אנחנו מתחילים כבר ממצעד החיים הזה", מספר יובל, ודור מוסיף: "בכל הזדמנות שיש לי אני מספר את הסיפור של סבא, ולא אפסיק". "הבאתי את סבא לבסיס שלוש פעמים וכולם היו מרותקים ולא הפסיקו לשאול שאלות", אומר יובל, "למדתי מסבא איך לספר את זה. הוא ריתק אנשים".
כשהם נשאלים מתי נח הכי חסר להם, דור אומר: "בארוחות שישי חסרות לי ההערות על הקידוש או להחכים עם סיפור היסטורי טוב. בשיחה של חמש דקות אפשר ללמוד מסבא המון". אחיו יובל מוסיף כי "אפילו בבחירות החיסרון שלו הורגש. אנחנו תמיד מתייעצים איתו בנושאים כאלה. הסיבה שחתמתי קבע הייתה בעקבות שיחה עם סבא. הוא כל כך אהב את המדינה ודיבר עליה בצורה כל כך מופלאה".
בתו של קליגר: "לזכר ששת המיליונים. ועוד אחד"
מצעד החיים יוצא עוד מעט לדרכו בפעם ה־31. זה יהיה המצעד השני שבו אני משתתפת. הפעם הראשונה הייתה בדיוק לפני שמונה שנים. אז הייתי צמודה לאבא שלי, העיתונאי הנצחי נח קליגר, שהלך לעולמו לפני חמישה חודשים. אבא, שורד מחנה ההשמדה אושוויינצ'ים־3 שבפולין. מי ששרד את צעדת המוות בלילה שבין ה־8 ל־9 בינואר, 1945, ומי שחרט על דגלו שאם יצא בחיים מהתופת של אושוויץ - ימשיך לספר לכל העולם, יהודים ולא יהודים, את שאירע במחנות הריכוז.
ב־2011 אבא החליט לצרף את כל המשפחה שלנו למצעד החיים ה־23. רציתי לנסוע עם אבא למצעד החיים עוד כנערה צעירה. בכל שנה היה אומר לי "נמצא את הזמן המתאים". בגיל 46, כשבן הזקונים שלי דור היה בן 11 וחצי, אבא פסק: עכשיו זה אפשרי! ניסע השנה כולנו למצעד החיים. היום אני יודעת למה התכוון כשהיה אומר לי כל שנה "נמצא את הזמן המתאים". לקח לו כל כך הרבה שנים להרגיש שהוא מסוגל לקחת את המשפחה שלו למסע הכי כואב של חייו, למסע שגזר את גורלו.
כשעברנו מתחת לשלט "העבודה משחררת" בכניסה לאושוויץ, אמר: "אני עובר כאן כל פעם מחדש. לא עוד כאסיר, כאדם חופשי, עם מספר מקועקע על היד, שיכול להיכנס ולצאת מתי שאני רוצה. אבל הפעם, יותר מתמיד, אני גם מרגיש ניצחון גדול. להיכנס עם המשפחה שלי למקום הארור הזה זה עבורי שואה ותקומה. זכיתי", ועיניו התמלאו בדמעות.
היום אמרו שיהיה קר מאוד. גם אז, ב־2011, השמיים היו אפורים. אבל לאבא שלי לא היה קר. "זה לא קור", אמר וחייך, "זה חמסין לעומת הטמפרטורה כשנאלצו לצעוד את צעדת המוות בינואר. שלג כבד, עירומים, כחושים. תשושים. בטוחים שעוד רגע נהיה גם אנחנו לגוויות. זה נס ששרדתי".
היום אצעד כאן שוב את המסלול מאושוויץ לבירקנאו. הפעם לבד, בלי נותן העדות הפרטי שלי. שלנו. בודדה לאורך כל המסלול, אבל עם נחישות להיות כאן יותר מתמיד, דווקא אחרי מותו. נרגשת לקראת הזכות להדליק ביחד עם בני ובעלי את לפיד "יזכור" בתחילת הטקס, נרגשת לשמוע את יובל שלי אומר את תפילת יזכור כשהקהל יתבקש לעמוד על רגליו לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה. ועוד אחד. אבא שלי. יהיה זכרך ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
