אני אלון, דור שלישי, מס' 144012

למה קעקעתי על הזרוע את המספר שסבא בני קיבל באושוויץ? כי בעתיד ימותו הניצולים, יתרבו הנרטיבים, ייחלשו הסיפורים ויתפוררו הראיות

אלון גולדשטייןפורסם: 02.05.19 , 08:57

סבא שלי, מספר לו על היד. בני גרוסמן ז"ל

כמו סבא שלי, התחלתי להקריח קודם במפרצים ורק בסוף בקודקוד. ממנו קיבלתי את הכתפיים הרחבות, את החיוך הלא רצוני ואת הפתיל הקצר. ממנו ירשתי את האהבה לאדמה, את הדאגה למשפחה, את שעון הקפיץ, את המספר על היד.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

סבא בני לא התבייש במספר שלו. הוא דאג להציג אותו לראווה ונהג לומר, "אושוויץ, כמעט שנתיים", למי שמבטו נתקע על זרועו. המספר של סבא היה תמיד גם על הזרוע שלי, אבל רק אני ראיתי אותו.

בערב יום השואה הקודם החלטתי למלא אותו בצבע ירוק דהוי כדי שכולם יראו. באופן די מקרי זה התגלגל כך שקעקעתי את המספר בסטודיו שנפתח לא מזמן ממש מול ביתם לשעבר של סבי וסבתי, המקום שבו גדלתי.

למה עשיתי את זה.

כי אני חושב שאסור שהמספרים האלה ייעלמו מהעולם. כי ככל שנתרחק מהאירוע, כך יעברו מן העולם האנשים, כך יתרבו הנרטיבים, כך ייחלשו הסיפורים, כך יתפוררו הראיות במוזיאונים. כי בחור טוב שפגשתי פעם בקהיר אמר שבבית הספר לימדו אותו שהיהודים ממציאים אגדות. כי חמינאי, כי ארדואן, כי פיטסבורג, כי סן דייגו, כי ניו יורק טיימס.

כי אני רואה את המבטים שנתקעים לי על הזרוע במהלך כל שיחה כמעט. הם גורמים לזעזוע, לעצירה של שטף הדיבור, למחשבה, לעתים לשיחה אחרת. כי סבא מת מאלצהיימר, ובחודשים האחרונים לחייו אפילו הוא שכח.

אני יודע שאם סבא בני היה רואה את המספר שלו על הזרוע שלי, קודם כל הוא היה נותן לי אחת בפרצוף ולא מדבר איתי שבוע. אולי בגלל זה חיכיתי עד עכשיו. אבל למרות זאת, בבוא היום אעודד גם את ילדי לקעקע את המספר.

כי תורשה היא לא רק עיניים, קרחת ואופי. תורשה היא קודם כל זיכרון.