על קריקטורות אנטישמיות ושיטת דאעש
הביקורת על החרפה שהופיעה ב"ניו יורק טיימס" תורמת לפופולריות של היוצר האנטישמי הסדרתי. חלילה אסור לעשות לו "שארלי הבדו". יש דרך אחרת
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
אבל אל דאגה: האיש שצייר אותה, הקריקטוריסט הפורטוגזי הוותיק אנטוניו מוריירה אנטונס, לא צריך להתחבא עכשיו כדי להציל את חייו מנקמת היהודים. שלא כמו 12 העיתונאים של השרלי הבדו, העיתון הסאטירי הצרפתי, שנרצחו על ידי קיצונים איסלמיים ב-2015 בגלל שפרסמו קריקטורה של מוחמד, ושלא כמו 12 הקריקטוריסטים הדנים שנאלצו לרדת למחבוא ב-2006 אחרי שפרסמו קריקטורות דומות, אנטונס יכול לישון בשקט. אף אחד לא יבוא לליסבון לרצוח אותו.
אנטונס לא היה בסכנה גם ב-1982, כשפרסם קריקטורה שבה הופיעו חיילי צה"ל בדמות חיילי אס-אס נאצים, צוחקים ומכוונים את נשקם אל קבוצה של נשים וילדים לבנוניים מבוהלים. הקריקטורה הזאת הייתה חיקוי מרושע של הצילום המפורסם מגטו ורשה, אחרי דיכוי המרד ב-1943, ובו חיילים נאצים מובילים קבוצת נשים וילדים יהודים מבוהלים אל מותם.
הקריקטורה של אנטוניו מוריירה אנטונס מ-1982 והתמונה המקורית מגטו ורשה:
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאנטונס בעקבות הקריקטורות האנטישמיות המגעילות שלו זה גינויים חריפים בעיתונות ובמדיה. וכמו שיודעים היטב גם נתניהו וגם טראמפ, גינויים חריפים בעיתונות ובמדיה זה דבש. בימינו, אין כמו גינויים חריפים בעיתונות ובמדיה כדי להגדיל את הפופולריות שלך.
אבל הקריקטורה של טראמפ ונתניהו מעוררת שתי שאלות חשובות, שמזמינות התייחסות רצינית: ראשית, איך ניתן לקבוע אם קריקטורה שעוסקת ביהודים או בישראל, ומביעה עמדה שלילית עליהם, היא סאטירה פוליטית לגיטימית או תעמולה אנטישמית מתועבת? ושנית, איך צריך להתייחס לאנטישמיות כדי להקטין אותה, ולא לדרבן ולהעצים אותה?
בפסק הדין שלו מ-1964 בעניין ג'קובליס נגד אוהיו, נתן שופט בית המשפט העליון האמריקני פוטר סטיוארט הגדרה שלא נס ליחה למונח "פורנוגרפיה קשה": "לא אנסה לפרט היום את כל סוגי החומרים אשר להבנתי כלולים בהגדרה הזאת (פורנוגרפיה קשה), וייתכן שלעולם לא אצליח לעשות זאת. אבל אני יודע מהי כאשר אני רואה אותה".
"אני יודע מהי כאשר אני רואה אותה" הפכה להיות אחת הציטטות הפופולריות ביותר בעולם, וניתן ליישם אותה גם לנושא האנטישמיות. אבל ההגדרה הזאת, לדעתי, משמעותה שאנטישמיות, כמו פורנוגרפיה קשה, היא בעצם בעיני המתבונן.
פעם, במפגש של המתמחים, שכולם היו חברים טובים שלי, עמדנו בקבוצה ודיברנו. אחרי שאחד מאיתנו (נקרא לו כריס) עזב, אמר מתמחה אחר מן הקבוצה (נקרא לו אייזיק): "שמעתם מה כריס אמר לפני שהוא הלך? לא ידעתי שהוא מסוגל להגיד משהו כל כך אנטישמי".
רק אז שמתי לב שכל מי שעמד שם באותו זמן היה יהודי, בעוד שכריס היה גוי גמור. אני כבר לא זוכר מה כריס אמר, אבל אני כן זוכר שלא הבחנתי בנימה אנטישמית בדבריו, ואמרתי את זה לחברים שלי. "יורם", הם חייכו בסלחנות, "אתה מישראל. אתם לא רגישים לדברים האלה כמונו היהודים האמריקנים".
ואז הבנתי, בחריפות, את גודל ההצלחה של הפרוייקט הציוני: תוך שני דורות (הורי נולדו בארץ, אבל הוריהם הגיעו לכאן מאירופה), ריפאה ישראל את היהודים מן הרגישות הגדולה שלהם להערות אנטישמיות. אבל זה היה מזמן. הודות לנשמות טובות כמו אנטוניו מוריירה אנטונס וג'רמי קורבין, אנחנו הישראלים מדביקים בימים אלה במהירות את אחינו בגולה ברגישות שלנו לתופעות אנטישמיות.
אז איך עורך עיתון או אתר אינטרנט יכול לדעת אם הקריקטורה שהוא עומד לפרסם היא אנטישמית? העצה שלי: תחשוב טוב-טוב על הדימויים והאסוציאציות שהקריקטורה הזאת מעלה. אם יש בהם אחד שדומה, אפילו דמיון קלוש, לסמלים או לסיסמאות אנטישמיים, אז אל תפרסם אותה.
לפני שנים רבות שירתי בצה"ל, ואפילו נלחמתי בלבנון ב-1982. לכן אני, בעצם, אחד החיילים שאותם תיאר אנטונס כחיילי אס-אס סדיסטיים. וכמו שיודע כל מי ששירת בצה"ל, "כשיש ספק, אז אין ספק", כלומר, כאשר אתה לא יודע בוודאות אם משהו ישתבש או שהכול יעבור חלק, תניח שהתרחיש הכי גרוע אכן יקרה, ותנקוט כל אמצעי נדרש כדי למנוע את הנזקים שלו.
ככה, לדעתי, המדיה יכולה לאבחן תכנים אנטישמיים ולהימנע מלהפיץ אותם. אבל איך אפשר לגרום למדיה לרצות לעשות את זה? איך גורמים לאנשי תקשורת, כולל קריקטוריסטים, להפסיק למחזר ולהפיץ זבל אנטישמי ישן ומגעיל?
דרך אחת היא זו של דאעש. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בזמן האחרון לא רואים הרבה קריקטורות של מוחמד במדיה הבינלאומית. באמת מעניין למה. אולי כי אמנים ואושיות מדיה כמו אנטוניו מוריירה אנטונס הבינו שהרבה יותר בטוח להיות אנטישמי מאשר אנטי-מוסלמי, והם פועלים בהתאם. פתגם ערבי יפהפה מבטא את ההיגיון ואת הרגש שמאחורי השיטה הזאת כך: "תאהב אותי. אם אתה לא יכול לאהוב אותי, אז תכבד אותי. ואם אתה לא יכול לאהוב אותי ולא יכול לכבד אותי, אז תפחד ממני".
השיטה עובדת, אין ספק, וכבודה במקומו מונח. אבל יש עוד דרך להילחם בגל הדוחה של אנטישמיות שמתעורר עכשיו בעולם, ובטווח הארוך היא עובדת יותר טוב מהשיטה של דאעש. הדרך הזאת יוצאת מתוך ההבנה שטינופת, האשמות כוזבות ופייק ניוז הן כולן כלי הנשק של החלשים. מנהיגים, יחצ"נים ומעצבי דעת קהל בעולם וגם בארץ מתחילים להפיץ את הזבל הזה במדיה כאשר האמת אינה משרתת את המטרות שלהם.
אבל לפחות חלק מיצרני הזבל האנטישמי, וכמעט כל הצרכנים שלו, מאמינים בשקרים האלה מעומק לבם. איך אפשר לשכנע אותם לחשוב אחרת? למהטמה גנדי, אולי הפוליטיקאי המצליח ביותר של המאה ה-20, היה רעיון. הוא אמר ש-
"האמת אינה זקוקה לשום פרסומת פרט לעצמה. כמו אבן הנזרקת לבריכה, האדוות שלה יתפשטו בהדרגה ויגיעו לבסוף אל כל קצות הבריכה. הדבר היחיד שחשוב הוא החוזק של האבן, והמשקל שלה".
לכן, בסופו של יום, השיטה הטובה ביותר נגד אנטישמים כמו אנטונס וקורבין, ונגד הרעל שלהם, היא לא להרבות בהכרזות ובמאמרים צווחניים ומתלהמים נגדם, כמו שעושים אנשי מדיה ויחסי ציבור חנפנים והיסטרים מסביבתם של טראמפ, נתניהו והחינמון שלו. לא זאת הדרך. מה שצריך לעשות במקום זה הוא לדבר ברכות, תמיד ברכות ובנחת, ולשאת אבן גדולה.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
