פרויקט הנצחה בראשל"צ: ניצולי שואה תושבי העיר על שלטי חוצות
שלטי חוצות שנתלו ברחבי העיר מציגים את תושביה ששרדו את זוועות הנאצים. לידיה ברנס, אחת המשתתפות בפרויקט, סיפרה ל-ynet: "סוף סוף מתעניינים בסיפור שלי". אחד השלטים שנתלו הושחת הבוקר
קמפיין חדש של עיריית ראשון לציון לרגל יום השואה מציג עדויות של ניצולים, תושבי העיר, שהיו ילדים באותה תקופה חשוכה בהיסטוריה, ונותן ביטוי לניצחון האישי שלהם על הנאצים באמצעות שלטי חוצות. לידיה ברנס, אחת המשתתפות בפרויקט, ושגיא יהוד שעיצב אותו, סיפרו היום (ה') בראיון לאולפן ynet על המיזם.
"מדובר ביוזמה של ראש העיר ראשון לציון רז קינסטליך. בעירייה פנו אליי בבקשה לייצר קמפיין כדי לחבר את הנוער לשואה מתוך תחושה שהחיבור שלו לנושא מתרופף". אומר יהוד. "ההצעה שלנו הייתה לפנות לניצולים תושבי העיר שהיו ילדים בתקופת השואה, ולספר את סיפורם. לידיה היא אחת מהם".
אחד השלטים שנתלו במסגרת הקמפיין בעיר הושחת בשעות הבוקר. השלט, עם תמונתה של ניצולת השואה יהודית ירושלמי (83), נתלה נתלה על טוטם ענקי בצומת הרחובות ז'בוטינסקי והיובל. מצלמה אבטחה הצליחה לקלוט התעסקות של מספר דמויות סביב השלט. כמו כן, נמצאו במקום סכינים. המשטרה חוקרת את המעשה.
קינסטליך אמר על המקרה: "אני בז, מגנה ומוקיע את המעשה הבזוי והשפל הזה", והוסיף: "לצערנו, גם היום אנו חווים בתוך עמנו שנאת חינם והכחשת שואה, קריעת השלט רק מחזקת אותי להניף את זיכרון השואה מעל לכל במה". מהעירייה נמסר כי המקרה הועבר לטיפול המשטרה.
לידיה ברנס, שהתארחה באולפן מוקדם יותר הבוקר, סיפרה: "בזכות הקמפיין הבנתי שמה שהיה חסר לי ולניצולי שואה אחרים עד עכשיו, זה חיבוק. לא התרכזתי בזה עד עכשיו, אלא רק במאמץ להמשיך ולחיות". היא הוסיפה: "הכול היה קבור אצלי, כי אף אחד לא התעניין בזה כל השנים. כשעליתי ארצה ב-1949, אף אחד לא גילה עניין".
על השלט שלך כתוב "ניצלה מהוצאה להורג", ספרי לנו על המצב הזה
"יום אחד בעיר מולדתי ביוגוסלביה דאז, המשרתת עלתה הביתה ואמרה שיש שלטים ברחוב ושאסור לצאת מחר מהבית וצריך להגיף את התריסים. למחרת הגיעו אל ביתנו חיילים, ולקחו אותי, את אבי, אמי ואחותי. למטפלת שהייתה אצלנו היה שם הונגרי והיא נותרה מאחור. יצאנו בקור, לא היינו לבושים בהתאם ואבא שלי, שהיה אדם עשיר מאוד, רצה לקחת איתו את הרדיו שלנו.
"כשניסיתי לעזור לו לסחוב אותו, אחד החיילים היכה בידי עם הרובה שלו. הובילו אותנו לתיאטרון העירוני ומשם נלקחנו בקבוצות אל עבר הדנובה. כשהגענו העמידו אותנו בשורות, כשכל פעם מפרידים כמה מאיתנו. ראיתי את הפנים הקפואות של אמא שלי ושמעתי את היריות. אחד הקצינים נתן אחרי זמן מה פקודה להפסיק".
זה נראה שכל כך השתוקקת לספר את הסיפור כל השנים, איך התחושה לקבל את החיבוק הזה עכשיו?
"זה כרגע מה שמעסיק אותי, סוף סוף יש התעניינות בסיפור שלי, יש חיבוק ואני גם מתחילה להבין את עצמי, בעקבות היחס של הסביבה".
לפנייה לכתב/ת 
