ענאן נהרג כשהגן בגופו על חייל אחר: "הפצוע סוג א' והחלל סוג ב'?"
לכאבה של משפחת קדור מדליית אל-כרמל, שאיבדה את בנה הצנחן, רס"ר ענאן קדור, בפיגוע בצומת בית ליד ב-1995, מתלווה השנה גם כעס - על חוק הלאום. "אני מתבייש לספר לך, ענאן, שהמדינה שנפלת על מזבח ביטחונה סיווגה אותך סוג ב'", אומר אביו ששירת בעצמו 25 שנה בצבא
"מי זה שם פורש כנפיים, מטיל צל כה כבד.
זה לא נשר בשמיים, זה צילו של בן אובד.
זה סיפור כה עצוב על בן שהלך ללא שוב.
ברחם אם יגדל הילד טרם היוולדו,
ובלב אמו יחיה גם אחרי מותו"
(נזיה קדור, על בנו רס"ר ענאן קדור ז"ל)
כבר 25 שנה משתתפים בני משפחת קדור מדליית אל-כרמל בטקסי יום הזיכרון לזכר בנם הצנחן, רס"ר ענאן קדור, שנפל בפיגוע בצומת בית ליד בינואר 1995. קדור, שהיה אז בן 24, נהרג בעודו מגן בגופו על חייל שנפצע זמן קצר קודם לכן, בפיצוץ הראשון. לכאב שלא עובר, מתלווה השנה גם כעס - על חוק הלאום שבו הם רואים סיווג של בנם החלל כאזרח סוג ב'.
"ענאן, הבן שלי, הצנחן המפואר, שנפל כשהוא נותן את חייו למען חייל אחר, שבגופו הציל את חייו, כשדמים בדמים נגעו, כשהם התחברו יחד, הוא נתן את חייו למענו. אז הפצוע הוא סוג א' וענאן החלל סוג ב'?", תוהה האב, נזיה קדור. "אני מתבייש, ענאן, אני מתבייש לספר את זה. אני אומר לבן שנפל: אני מתבייש להגיד שהמדינה שנפלת על מזבח ביטחונה, סיווגה אותך סוג ב'".
"זה נורא ואיום", מוסיף האב. "אתה רואה את בית הקברות, לוחמים וחיילים, חללים דרוזים שנפלו לפני קום המדינה, בשנים 36', 48', אתה חושב לעצמך 'אנחנו יחד, אנחנו יחד, שווים בני שווים'. אתה בא להגיד לי שאני נחות? בדרג ב'? זה המיעוט שבדרך כלל בוגד ברבים, ולא הרוב שבוגד במיעוט", אומר נזיה, בעוד הכעס והעלבון ניכרים בקולו. "אסור לבגוד. מי שבוגד בחברים אין לו חברים, אין לו רעות".
מאז הפיגוע, הפך חדרו של ענאן בבית לחדר הנצחה. הכומתה שנתן לו מפקדו בתום מסע הכומתה, כנפי הצניחה, וגם הרסיס שספג בצווארו שנתיים לפני הפיגוע – משקפים את חייו ומורשתו של הבן הצנחן.
"אני איש צבא, הייתי 25 שנה בצבא", מסביר האב. "ברור שרוח הצבא חלחלה לתוך התא המשפחתי. ענאן, הבן הבכור, רצה ללכת בעקבות האבא, אך בחר לעצמו יחידה מיוחדת בעיניו, הצנחנים. הוא עבר את הגיבוש המפרך, כשבודקים לא רק את הכושר הגופני, ואת היכולת שלו, אלא בוחנים גם את רוח הרעות, איך אתה עוזר לאחרים. הוא עבר את זה והתקבל להיות לוחם בחטיבת הצנחנים".
ב-22 בינואר 1995 היה ענאן בדרכו לבסיס הצנחנים בסאנור, וכמו עשרות מחבריו לחטיבה המתין להסעה בצומת בית ליד. על הקיר, בקיוסק שבו ישב, היה תלוי קטע מעיתון "ידיעות אחרונות" שבו צולם עם אמו, חודשים ספורים לפני כן, בעת סיום קורס נגדי משמעת. "שבועיים לפני הפיגוע, הוא תדרך חיילים שאם יש פיגוע, לא להתקרב כי עלול להיות שם מחבל נוסף", משחזר האב.
"באותו בוקר הוא ישב ושתה משהו חם. השעה 09:14. מגיע מחבל מתאבד, לובש מדי צה"ל, עוטה על גופו מטען כבד של חומר נפץ, עומד במרכז הצומת וצועק לחיילים שהיו שם שהוא חולה ומבקש עזרה. מה עושים חיילנו כשהם שומעים שמישהו רוצה עזרה? כולם עטים ורצים להגיש לו את העזרה הזאת. ואיך שמתאספים החיילים סביבו, הוא מפוצץ את עצמו וגורם לצערנו לנפגעים רבים בקרב חיילינו".
למרבה הצער, ההתראה שנתן ענאן לחייליו הגשימה את עצמה.
"חייליו של ענאן סיפרו שביקש מהחיילים שאף אחד לא יתקרב. אמר להם להתחיל לאסוף תחבושות אישיות, להזעיק חובשים ורופאים ולבצע חסימות. אך 4 דקות לאחר מכן אירע פיצוץ על ידי מחבל מתאבד שני, וענאן נפל כשהוא מציל בגופו את חיי חיילו שנפצע בפיצוץ הקודם. זה היה ב-22 לחודש, ובפיגוע נרצחו 22 בני אדם. 21 חיילים ואזרח".
בחדרו של ענאן בבית המשפחה בדליית אל-כרמל נפגשים יהודים, דרוזים, ומבקרים מכל רחבי העולם. האב מספר כי שם הוא מקבל השראה לכתיבת שירים לזכרו של הבן. אחד מהם, המוגדר על ידי נזי כ"פילוסופיה דרוזית", תלוי על קיר החדר:
"ליד קברי אל תבכני, לא מת אני אף לא ישן.
בבית העלמין אל תספידני,
הן אנכי בנשיפות הרוח, באישון סופות, וביורה החם.
קלל השלג טרם עוד קשוח, זריחת השמש בזהבי דגן, במעוף כנפי עוף השמים, מעגל השמש במרומים, מכסה בין ערביים כוכבים מחייכים.
על כן ליד קברי אל תבכני, לא מת אני, אף לא ישן"
לפנייה לכתב/ת 
