צעירים במצעד החיים: "הדור שלנו חייב להיאבק בקנאות"
עשרת אלפים מרחבי העולם השתתפו בצעדה השנתית בפולין, כשלראשונה מבין 110 המשלחות השתתפו גם נציגים מדרום קוריאה - ששרו ובירכו בעברית. צעירות מגרמניה ומארה"ב הביעו חשש מהתגברות האנטישמיות: "כואב שניצולי שואה צריכים להיות עדים שוב להתעוררותה"
עשרת אלפים בני אדם השתתפו אתמול (ה') במצעד החיים ה-31 מאוושיץ לבירקנאו בפולין, שנערך הפעם בסימן המאבק באנטישמיות ושואת יהודי יוון. מבין 110 משלחות מ-41 מדינות שונות, בהן ארגנטינה, קנדה, ברזיל, בריטניה, יפן וקנדה, השתתפו לראשונה גם נציגים מדרום קוריאה, שהמתינו לצועדים בסוף הצעדה, שרו שירים וקראו קריאות בעברית שאותם למדו במיוחד. "אנו מברכים אתכם, שלום ירושלים ואלוהים יברך את ישראל", אמרו הנציגים הקוריאנים.
אחת הצעירות שהשתתפה במצעד, סטינה אולבריך מגרמניה, עובדת כמדריכת סטודנטים במחנה הריכוז בוכנוואלד: "כאישה צעירה, אני מאוד מודאגת ממה שקורה בעולם בנוגע לאנטישמיות והגזענות, במיוחד מאז שהתחלתי לעבוד במחנה - שם אני נזכרת כל יום באילו תוצאות נוראות יכולות להיות לדבר. אנחנו צריכים ללמוד מהעבר כדי להבטיח שלא נחזור על טרגדיות כאלו".
אולבריך הוסיפה כי חשוב לה להשתתף במצעד: "אני מאמינה שביחד נוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר. אנחנו הצעירים יכולים להתחיל עם דברים כמו לחנך את עצמם, ללכת להצביע, לעמוד מול בריונים בכיתות או לדבר על אנטישמיות וגזענות עם חברים ובני משפחה על מנת להפיץ את המודעות. יחד נוכל לעבוד על בניית קהילה מקבלת לכולם".
צעירה אחרת מארצות הברית, שהשתתפה גם לפני שנתיים במצעד החיים, סיפרה כיצד החוויה השפיעה עליה. "ההליכה דרך מחנות הריכוז לימדה אותי על ההשפעות הנוראיות של אנטישמיות קיצונית. התוצאה הייתה מיליוני יהודים שנרצחו ללא סיבה. העובדה שמשהו כל כך מתועב ומבוסס על שקרים יכול לקרות באמת שינתה אותי. זה גרם לי לרצות להיאבק אפילו באנטישמיות הקטנה ביותר כדי לוודא שלא יהיה סיכוי לשום דבר כמו השואה, לקרות שוב".
האלי גולדשטיין, שהגיעה גם מארה"ב, אמרה כי מגמת העלייה בפשעי השנאה האנטישמיים בעולם לא מפתיעה אותה. "אם הדור שלי לא יגביר את המלחמה נגד מקור הקנאות השוררת, יהיו לכך השלכות מסיביות על העתיד של העם היהודי. כואב לי שניצולי השואה ובני משפחותיהם צריכים להיות עדים שוב להתעוררות האנטישמיות. אני רואה בכך חובה אישית לסייע במאבק באנטישמיות, לכבד את חייהם של אלה שנספו בשואה ואת חייהם של אלה שהתמודדו עם האירועים המחרידים ונשארו בחיים. הטבח שהתרחש בפיטסבורג בסוף השנה שעברה טלטל אותי. זעזע אותי שדבר כזה מחריד עלול להתרחש על אדמת ארה"ב".
בטקס שחתם את המצעד, הקריאו נציגים של בני נוער יהודים מרחבי העולם הצהרה שבה התחייבו להילחם באנטישמיות. הם כתבו: "בהצהרה זו אנחנו נשבעים להיות בוני העתיד ולא קורבנות העבר ואנחנו מתחייבים: לעמוד איתנים אל מול הגזענות, להרים את קולנו נגד אנטישמיות; ולאהוב לרענו כמונו. אנחנו העם היהודי".
"פתגם ידוע אומר שהדרך לאושוויץ נסללה באמצעות שנאה אך רוצפה באדישות. יש לנו חובה מוסרית, לא רק כיהודים אלא כבני אדם, להפוך את העולם בו אנו חיים לעולם בו אנחנו רוצים לחיות. כדי להשיג את המטרה הזו עלינו להבין - ההימנעות מרע לבדה לא תספיק למימוש החזון, אלא רק מרדף פעיל אחר הטוב וחיפוש חסר מנוח אחר האדיבות יביאו להגשמת הפוטנציאל של האנושות", נכתב עוד בהצהרה שהקריאו.
בטקס שר הזמר יהודה פוליקר את השיר "אפר ואבק" שנכתב על-ידי יעקב גלעד לקראת ביקור ראשון של אמו במחנות ההשמדה, שנים לאחר שניצלה וברחה מהם. פוליקר, בנו של ניצול שואה מסלוניקי, סירב במשך שנים להגיע למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אך כעת הגיע אליו והשתתף במצעד, שנערך כאמור בסימן שואת יהודי יוון.
הוא קרא לפני כן לאחדות: "אבי תמיד אמר לנו לזכור, לזכור ולא לשכוח אף פעם. אבא אמר: 'תדברו על זה ותעבירו את זה לכולם. כי מה שאנחנו עברנו היה גיהינום עלי אדמות, השטן בהתגלמותו ואסור שיקרה שוב'. המדינה שלנו צריכה להיות חזקה, לדאוג לחבר ולאחות ולא לעשות מי נגד מי ולמה. לאהוב את כל מי שמסביבנו - גם את האחר והשונה, ערבים ויהודים, כולם ישראלים גאים וחזקים. ורק שלעולם שלא יקרה שוב".
את לפיד "יזכור" בטקס המרכזי הדליקה העיתונאית איריס ליפשיץ-קליגר, בתו של נח קליגר ז"ל, ניצול השואה ועיתונאי "ידיעות אחרונות" המנוח. קליגר, ניצול אושוויץ שהקדיש את חייו להנצחת השואה, נפטר לפני כארבעה חודשים. בטקס השתתף גם נכדו יובל, המשרת בחיל הים, שהקריא את תפילת ה"יזכור". בהנהלת המצעד סיפרו כי מאז היווסדו, השתתף קליגר ז"ל ב-27 מצעדים, מתוך 31 שהתקיימו.
"להיות כאן היום זה מרגיש כמו ניצחון והמשך, אבל זה מה שאבא היה רוצה", אמרה ליפשיץ-קליגר בפולין. "אם הוא מסתכל מאיזשהו מקום ומקשיב - אנחנו לא שוכחים אותו ולא שוכחים את השואה. אבא אמר פעם: 'תוך חמש שנים לא ידעו מי אני ולא ידעו על השואה. זה לא יעניין את אף אחד. אני מקווה שלפחות מצעד החיים יהווה את התיקון ויוכיח אחרת'".
לפנייה לכתב/ת 
