מירוצי היונים משגעים את הפיליפינים
מירוצי היונים צוברים תאוצה באסיה, ובפיליפינים הפך התחביב לשיגעון של ממש. בעלי הציפורים שולחים אותן למסע אכזרי של 600 ק"מ שבו מחכות שלל סכנות. 90% ימותו בדרך. המנצחת תזכה את בעליה באלפי דולרים
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
מירוצי היונים בפיליפינים הוא תחביב שצובר תאוצה במדינת האיים. ככל שהתופעה מתרחבת כך גובר האיום על היונים שיוצאות למירוץ. "בהשוואה לאירופה ולארה"ב יש לנו כאן הרבה טורפים, והרבה אנשים שיורים בציפורים האלה", אומר ג'יימי לים, מחלוצי הז'אנר בפיליפינים.
"בהרי פורסים רשתות דייגים כדי ללכוד את היונים. בימינו זאת בעיה גדולה", אומר לים בן ה-68. ניצחון של יונה בתחרות יכול להביא לבעליה פרס של אלפי דולרים. מי שחוטפים את היונים ימכרו אותם תמורת 14 דולר בלבד.
נכון להיום יש בפיליפינים לפחות 300 מועדונים של מירוצי יונים עם אלפי חברים. התחום הולך ונהיה פופולרי באסיה, במיוחד בהודו טייוואן וסין. בחודש שעבר שילם גבר סיני סכום שיא של 1.25 מיליון אירו (1.4 מיליון דולר) במכירה פומבית בבלגיה כדי לרכוש את ציפור המירוץ המהירה בעולם. בלגיה נחשבת ל"בירת מירוצי היונים". מירוץ היונים הראשון למרחקים ארוכים התקיים בבלגיה ב-1818.
ההתלהבות בפיליפינים ממירוצי היונים היא שילוב של כמה דברים. המקומיים מתפעלים מכישורי הניווט של היונים, ובמקביל רוצים בעלי הציפורים להתעשר במהירות. אחת הפיליפיניות שנרשמה למירוץ היא מארי גרייס סן חוזה, בת 38, שגרה במחוז טונדו העני במנילה. היא מספרת שהדבר הראשון ש"קנה" אותה הוא שהמירוץ פתוח לכולם. "מה שחשוב זה שאתה תהיה מסוגל להאכיל אותן", אומרת מארי. "אולי אתה לא תוכל לתת להן את מה שהעשירים נותנים לציפורים שלהן, אבל זה בסדר".
לכסף יש חלק גדול בשיגעון. "זה לא נראה טוב, אבל ההזדמנות להמר היא חלק מהעניין", מודה אדי נובל, שחבר באחד ממועדוני מירוצי היונים במנילה שבו יש אלף חברים. נובל אמר שהמניע האמיתי הוא ריגוש טהור מ"מירוץ בין הציפורים האלה, שמצליחות בדרך מופלאה למצוא את הדרך בחזרה הביתה".
המדע מעולם לא הצליח להסביר בצורה משכנעת את היכולות של יונת הדואר לחזור הביתה. שתי התיאוריות הפופולריות ביותר משערות שהן עוקבות אחר קווי השדה המגנטי של כדור הארץ, או סומכות על חוש הריח שלהן. לפי היפותזה חדשה יחסית היונים עזרות בצלילים בתדרים נמוכים במיוחד שממפות להן את השטח.
היכולת הזאת עומדת למבחן בתחרות מק'ארתור. "10%, מקסימום, מצליחות לחזור", אמר נילסון צ'ואה מנהל המירוץ, שנפתח בעיירה מק'ארתור באי לייטה בפיליפינים. "אפשר לומר שבין 50 ל-70 אחוז נתפסו ברשתות, נורו או נטרפו על ידי עופות". ג'יימי לים מתעקש שהחשאיות הכרחית בהגנה על היונים. "אם החוטפים יודעים באיזה יום המירוץ אז הם יודעים מתי לפרוש רשתות", הוא אומר.
חלק מהיונים קורסות בחום הטרופי הכבד או מהתנאים הקשים בעונת הטייפון, בתחרות שנמשכת לפחות עשר שעות. היונים ששורדות מגיעות לבעלים המאושרים באזור מנילה. הבעלים חייבים לקחת את הפתקים שמודבקים לרגלי היונה, עם הקוד של כל יונה שהשתתפה במירוץ.
אשלי פרונו, חברה בארגון למען בעלי חיים, אומרת שהתנאים האכזריים של המירוץ – שבו חוצות היונים שלושה ימים – הם הסיבה העיקרית לכך ש-90% מהיונים לא מגיעות לקו הסיום. "אין שום דבר ספורטיבי בלהעמיד חיות בסכנה, מה שבדרך כלל עולה להן בחייהן. הן חיות כדי שמישהו יוכל לזכות בפרס, בתואר או בקצת כסף". אשלי מוסיפה שהיונים עפות בגובה נמוך מעל המים כדי לחמוק מהרוחות החזקות, וחלק מהן מתות מפגיעת הגלים.
הבעלים של היונים שמשתתפות במירוץ מחכים להן כמו הורה מודאג שממתין שהילד ישוב הביתה. "זה אולי ייקח כמה ימים, אבל הן תמיד חוזרות – אלא אם הן נתפסות ברשת. אם הן לא חוזרות אני מחכה להן על הגג", אומר מארי. עם זאת היא מודה שאין לה מושג מה קרה לשתי היונים האחרונות שהיא שלחה למירוץ. הן, עדיין, לא חזרו הביתה.
לפנייה לכתב/ת 
