שתף קטע נבחר

בסוף, האחרון בעוטף עזה יכבה את האור

אינפלציית הכדורים הפסיכיאטרים, הירידה בציוני המיצ"ב, ההגירה הפנימית והתחושה שכל מי שיכול יעזוב, מחייבות מדיניות חדשה. הנה כמה הצעות

 

שריפה בקיבוץ זיקים בעוטף עזה (צילום: אתי דויטש)
ארכיון. טרור השריפות בזיקים(צילום: אתי דויטש)

המדיניות הרשמית של הנהגות המועצות והיישובים בעוטף עזה מאז התחילו הטילים בכלל ומאז סיום צוק איתן בפרט, הייתה מחד לשדר חוסן וחיים כרגיל, ומאידך לתבוע מהממשלה כמה שיותר משאבים כדי לאפשר את התחושה הזו. תעזרו לנו להיות חזקים, ואנחנו נאפשר לכם זמן לבצע את המדיניות שלכם.

 

 

בטווח הקצר העסקה הזו השתלמה לשני הצדדים: הממשלה - במחיר כלכלי לא גדול בסופו של דבר - זכתה לשקט תעשייתי וכמעט אפס ביקורת אמיתית מהמקום שהוא לחלוטין הבטן הרכה של המדיניות שלה בשנים האחרונות.

 

הישובים והמועצות זכו מצד שני בהטבות כלכליות חסרות תקדים: מס הכנסה שלרוב המוחלט של התושבים הוא אפס, מחיר קרקע בהנחה של 100 אחוז, סבסוד כמעט מלא של החינוך בגיל הרך. כל זה מגיע לאלפי שקלים לחודש למשפחה. תוסיפו מיגון מסיבי של הבתים ומבני ציבור, הטבות בכל מה שקשור בתשתיות, קדימות במענקי השקעות ועוד ועוד. ואכן האזור זכה לפריחה דמוגרפית (שמראה כנראה יותר על המצב הכלכלי בשאר ישראל מאשר על האזור עצמו).

 

אבל התזה הזו התערערה קשות בשנה האחרונה. חמאס, שהבין שאינו מסוגל לעמוד בעוד מלחמה ארוכה, עבר לאסטרטגיה של התשה, ואנחנו התחלנו להיות מותשים. גם השינוי הגלוי במדיניות הממשלה, שפעם התחבא מתחת לפני השטח ונלחש רק על ידי מומחים בכנסים אקדמיים, הפך לנחלת הכלל: התשת העוטף היא מחיר שממשלת ישראל מוכנה לספוג כדי ליישם את המדיניות הגדולה של הפרדה בין עזה לגדה. והמדיניות הזו כאן כדי להישאר.

 

במקביל הגיעה ההבנה שיש כללי משחק ברורים בין הממשלה לבין חמאס, וירי על העוטף הוא חלק מכללי המשחק האלו. ויש את חוסר הוודאות המוחלט לגבי מה יהיה מחר. והפנמה של הנזקים ארוכי הטווח שאותם כבר אי אפשר יהיה לתקן.

 

כל אלו גורמים לזה שאנחנו חייבים להחליף דיסקט. מגמות כמו הירידה החדה בציוני המיצ"ב, נערים ומבוגרים שמטופלים בכדורים פסיכיאטרים מעבר לכל שיעור סביר באוכלוסייה, הגירה פנימית שכבר החלה מצמודי הגדר ליישובים מרוחקים יותר, והתחושה שמי שיכול בסוף ילך - כל אלו מחייבים מדיניות חדשה.

 

מדיניות שלא תיתן לממשלה לברוח מאחריות לנעשה כאן. מדיניות שמצד אחד תפיל את האחריות על הממשלה במקום על ההנהגה המקומית, ומצד שני תגיד בקול גדול: איננו מוכנים עוד. מדיניות שתכריח את ממשלת ישראל להחליט מה היא רוצה, ועוד יותר חשוב - תכריח אותה להגיד את זה בקול גדול וברור. כי אם הממשלה רוצה במצב הקיים - שתגיד זאת בקול רם, ואז כל אחד כאן יעשה את חשבון הנפש שלו. גם למצטרפים חדשים יהיה ברור באמת למה הם באים.

 

הנה כמה הצעות קטנות למדיניות כזו:

 

להפסיק לשתף פעולה עם המלצות הצבא. או שצה"ל יוציא צו אלוף על שטח צבאי סגור עם כל המשמעות הכלכלית שלו, או שנמשיך לנהל את חיינו כרגיל. אי אפשר לאורך זמן להתבסס על "הנחיות" כשאף אחד לא לוקח אחריות כלכלית וציבורית על המשמעות שלהן.

 

דרושה תביעה חד-משמעית מהמדינה להכרה בציוני בית הספר כציוני בגרות אם נמנעו המבחנים בבתי הספר, וכן תביעה מהמדינה להחזיר את כל ימי הלימוד שבוטלו ויבוטלו (והשבתת כל מערכת הלימודים עד לפתרון בנושא).

 

הפסקת מעבר משאיות אספקה שפוקק את כביש 232, העורק המרכזי של עוטף עזה. רוצה ממשלת ישראל לעשות עסקים עם חמאס בלי פתרון סופי של מצב הלוחמה? תתכבד ותמצא פתרונות אחרים למעבר הסחורות. בדרך הים, דרך מעבר ארז, רכבת או כל פתרון יצירתי אחר. לא על חשבוננו.

 

להוציא מידי הממשלה והצבא את ההחלטה מתי חוזרים לשגרה. את ההחלטה צריכים לקבל היישובים בלבד, תוך דרישה בלתי מתפשרת לפיצוי כלכלי. לא טוב לממשלה? תשנו את המצב.

 

שינוי מדיניות של ראשי היישובים והמועצות באמירה ברורה: השוחד לא יעבוד יותר. לא רוצים כסף ולא רוצים מיגון. רוצים פתרון שיבטיח שקט. אין לנו את הפריבילגיה לאפשר למצב הנוכחי להמשיך, וכל עיסוק בהקצאות מים, בעוד מיגון או בעוד תוספת תקציבית מחטיא את העיקר ומאפשר לממשלה עוד זמן של אי עשיית דבר.

 

בסוף נישאר כאן עם אלפי טונות של בטון, תשתיות נפלאות, אבל ילדים מוכי טראומות, ואוכלוסייה חזקה שכולה ברחה מכאן.

 

  • בר חפץ הוא תושב קיבוץ נירים בעוטף עזה

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים