שריפה. אחים
דווקא על רקע הקיטוב הפוליטי החריף, גל השריפות ממחיש את האחדות הישראלית. אני יודע, כי עברתי את זה כשהבית שלי עלה באש
הטונים בחברה עולים, הקיטוב מחריף, ותחושות האחווה ואחדות הגורל שמאפיינות את הישראלים עלולות להתחלף בהסתה ובשנאת אחים. אם כך, האם אנחנו גם בסכנה של מלחמת אחים? לדעתי התשובה היא חדה, פשוטה וברורה – לא. זה לעולם לא יקרה אצלנו, תודה לאל.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
אני לא סתם אופטימי בעניין הזה. אתמול (יום ה'), בגלל החמסין והשרפות שהשתוללו בהרי יהודה והפכו עשרות משפחות לחסרות בית, נזכרתי בדרך שבה התמודדה החברה הישראלית עם אסון הטבע הגדול בתולדותיה – השרפה בכרמל. נזכרתי גם איך התמודדה שכונה ט' במבשרת ציון, שבה אני גר, עם השרפה בנחל חלילים, ששרפה תוך כמה דקות שני בתים ביישוב -- את הבית שלנו, משפחת יובל, ואת הבית של השכנים שלנו, משפחת פרץ, בדיוק לפני שלוש שנים.
כוח טבע אדיר פוגע במפתיע בחברה אזרחית שאינה ערוכה לקראתו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לאסון. גם כוחות ההצלה הלאומיים של ישראל לא היו מוכנים לאסון השרפה בכרמל. האש התפשטה במהירות והגיעה עוד ביום הראשון שלה אל טירת הכרמל ואל תוך העיר חיפה. כך קרה שכמעט 20 אלף ישראלים נאלצו לברוח מבתיהם תוך כמה שעות. המספר הזה כולל לא רק משפחות עם ילדים, אלא גם קשישים בדיור מוגן, נכים ובעלי מוגבלויות, ואנשים עם צרכים מיוחדים.
כשפינוי המוני ופתאומי כזה קורה במדינות אחרות, גם המאורגנות והעשירות ביותר, לוקח לפחות יום או יומיים עד שרשויות החירום מצליחות לארגן דיור חירום לכל אלה שברחו מבתיהם. כמעט תמיד חלק מן המפונים נאלצים לבלות את הלילה הראשון, ולפעמים גם את הלילה השני, בתוך המכוניות שלהם, או תחת כיפת השמיים.
ישראל היא אלופת העולם בתרבות ה"סמוך". חוסר התכנון הוא דרך חיים אצלנו, וכשמשהו לא צפוי קורה – הבלגן חוגג. גם הפינוי של 20 אלף תושבי הצפון בזמן השרפה בכרמל לא תוכנן ולא הוכן מראש. וכך קרה שלפנות ערב ביום חמישי, 2 בדצמבר 2010, הפכו 20 אלף ישראלים, במכה אחת, מאזרחים שלווים – לפליטים חסרי בית.
והנה הפתעה: מבין 20 אלף המפונים לא היה אחד, אפילו לא אחד, שנשאר ללון בחוץ באותו הלילה. אלפי משפחות ישראליות פתחו באופן ספונטני וללא הוראה מגבוה את בתיהן ואת לבן. אנשים הכניסו הביתה אנשים שהם בכלל לא מכירים, ופתחו בשבילם את הספה בסלון. אזרחים ורשויות הגדילו ראש והתנדבו לסייע בפינוי, בדיור ובמזון. חיתולים ובקבוקי פורמולה הופיעו משום מקום.
יהודים, ערבים ודרוזים עזרו זה לזה בתושייה, בזריזות, בלי חשבון, באהבה, ובלי לעשות מזה עניין. ברגעים כאלה חושפת החברה הישראלית את הפרצוף האמיתי שלה, ולמרבה ההפתעה הפרצוף הזה הוא גם יפה, גם חזק וגם טוב.
אני יודע את כל זה לא רק מקריאה באינטרנט ובעיתונים, אלא גם מניסיון אישי: לפני שלוש שנים, תוך כמה דקות, אחרי הצהריים ביום שרב, נשרף הבית שלנו במבשרת. משפחת יובל מצאה את עצמה לפנות ערב כשהיא שלמה בגופה, אבל חסרת בית וחסרת רכוש.
ואז, בתוך הבלגן והצער והדאגה, קרה דבר נהדר: קיבלנו עוד ועוד הזמנות לגור בבתים של אנשים בשכונה. לא רק מהחברים שלנו אלא גם משכנים שבקושי הכרנו, אבל ידענו שאין להם בבית עודף של חדרים פנויים.
וזה עוד לא הכול: בימים הראשונים אחרי השרפה, שבהם לא הייתה לנו גישה לארונות הבגדים שלנו, באו אנשים שבכלל לא הכרנו לבית של משפחת גרוס-צור, שבו מצאנו מקלט. הם לקחו בערב את הכביסה של הילדים ושלנו בלי לשאול שאלות, והחזירו לנו אותה בבוקר, נקיה ומקופלת. גם למשפחת פרץ, השכנים שלנו שביתם נשרף, היו חוויות דומות.
אני לא ממליץ לאף אחד שיישרף לו הבית. אבל בתור מי שזה קרה לו, אני יודע בדיוק מי אנחנו ומה אנחנו באמת כאן בארץ ישראל. יש הרבה שמפריד בינינו, ויש הרבה מאבקים ומתחים שמתנהלים בטונים גבוהים ובגסות. חלקם קשורים לאינטרסים וקומבינות, אבל חלקם הם חילוקי דעות אמיתיים, עקרוניים וחריפים על הדמות ועל הדרך של המדינה הזאת, שיקרה כל כך לכולנו.
אני כותב כאן את דעתי האישית: בשבועות הקרובים אנחנו נתמודד בישראל עם אתגר לא פשוט. יהיה כאן מאבק לא אלים אבל קשה ועיקש, עד שחרפת ה"חסינות-התגברות" תישבר, ותחזור בביזיון אל בורות הביוב שמהם היא זחלה החוצה. אבל אנחנו נצא מן המאבק הזה בדיוק כמו שנכנסנו אליו: כולנו אחים, וכולנו יחד.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
