לממשלה אין מדיניות מול עזה. רק פחד

אף שהקהילה הבינלאומית מאותתת שהיא מאחורינו, ושיש לנו גב למהלכי הכרעה צבאיים ומדיניים, בישראל מתעקשים לאטום אוזניים ולעצום עיניים

רון פרושאורפורסם: 26.05.19 , 16:13

ארכיון. תקיפת צה"ל ברצועת עזה

מה יגידו בעולם? שנים שזה התירוץ של ממשלת ישראל לכך שהיא לא באמת פועלת להכריע את ארגוני הטרור בעזה. למה תירוץ? כי לא הקהילה הבינלאומית היא זאת שעוצרת בעדה. לאחר שנה של קרבות התשה מול חמאס והג'יהאד האסלאמי אפשר לומר די בבירור שאם ישראל תחליט להכריע את אותם, הגינויים בזירה הבינלאומית, ואפילו בקרב מדינות ערב, לא יחרישו אוזניים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לקראת סיומו של הסבב הקטלני האחרון, שגבה את חייהם של ארבעה ישראלים, התפרסמו כמה הודעות בינלאומיות שגינו את ירי הרקטות מעזה לישראל. החשודים המיידיים לפרסום הודעה כזאת הם הידידים שלנו בוושינגטון, ורשה ופראג, והם אכן עשו זאת. אך הודעת גינוי כזאת יצאה גם מארמון האליזה, מאוסלו ואפילו שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, שמעולם לא נחשדה בהיותה חובבת ציון גדולה. בלי לגנות את "האלימות משני הצדדים", בלי ניסיון ליצור סימטריה מזויפת ובלי אמירות מכובסות כפי שהיינו רגילים בעבר – באירופה עמדו באופן חד משמעי לצד ישראל ונגד חמאס.

הדרג המדיני בישראל בוחר לאטום את אוזניו ולעצום את עיניו לנוכח הודעות התמיכה והאור הירוק לפעולה שמתקבל מהקהילה הבינלאומית. למעשה, ישראל בוחרת להתעלם מהמציאות כבר חמש שנים, מאז מבצע צוק איתן ב-2014. במשך 50 ימי הלחימה בעזה לא הופעל לחץ אמיתי על ישראל. עבודה מדינית אינטנסיבית ויעילה נתנה לצה"ל אורך נשימה שלא היה כדוגמתו שנים רבות, אבל בירושלים ובקריה לא השכילו לנצל זאת, ובמקום להגיע להישגים מדיניים אמיתיים הסתפקו בחזרה לאותן הבנות שהושגו שנתיים קודם לכן, במבצע עמוד ענן.

זה יהיה מוגזם לומר שהעולם נותן לצה"ל "לנצח", אבל גם ממשלת ישראל לא באמת מאפשרת זאת. ישראל של 2019 זרקה הצידה את תפיסת הביטחון הישראלית שמאז ומתמיד התבססה על שלוש רגליים – הרתעה, התרעה והכרעה. הראשונה נשחקה עד דק, השנייה חלשה והשלישית לא על הפרק. ישראל לא חותרת להכרעה ומעדיפה להתנהל מסבב לסבב.

הכרעה לא חייבת להיות צבאית. היא יכולה להגיע גם במישור המדיני, אך כדי להכריע צריך לקבוע מטרות ויעדים. חמאס עושה זאת בהצלחה כבר יותר משנה - העברת כספים מקטאר לרצועה, הרחבת האזור המותר לדיג, הכנסת חומרי גלם נוספים לרצועה, הרחבת שעות אספקת החשמל, ועוד – כל אלה יעדים מדיניים ואזרחיים שעליהם חמאס נכנס ללחימה ואת רובם השיג.

ישראל, לעומת זאת, מונעת לא מתוך רצון להשיג יעדים אלא מתוך פחד. פחד מקביעת יעדים מדיניים וחשש מעימות מתמשך. הדרג המדיני חושש לקבוע יעדים, והסיבה לכך היא פשוטה: אם אתה לא מציב מטרה, אתה לא יכול להיכשל בהשגתה.

בתמונות שפורסמו מהערכות המצב שקיים ראש הממשלה בסבבים האחרונים לא נראתה אף דמות מדינית. כשהקולות היחידים שנשמעים בחדר הם של אנשי צבא וגורמי ביטחון, ארגז הכלים שעומד לרשות מקבלי ההחלטות אינו שלם ומלכתחילה מגביל אותו רק לאופציה צבאית, שמשמעותה להמשיך בנתיב המוכר שמוביל לשום מקום.

לא יזיק לנו לשנן את דבריו של הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט, שאמר לעמו שהדבר היחיד שממנו עליהם לפחד הוא הפחד עצמו.