גירושים, טבעונות וזכויות נשים: הבדואית שעושה היסטוריה
זינאב אבו סוויד הפכה לחברת המועצה הראשונה בתולדות המדינה במגזר הבדואי. בשיחה עם ynet היא מדברת באומץ על מעמד האישה בחברה שלה ("הייתי הראשונה ביישוב שהתגרשה") על בנה בעל הצרכים המיוחדים ("המשפחות מתביישות ומסתירות אותם") ועל הגזענות ("אין ספרייה, פארקים או בריכה בשום יישוב")
זינאב אבו סוויד מונתה לחברת מועצה, ועשתה היסטוריה כאישה הבדואית הראשונה שעושה זאת. היא אישה מרתקת, שכל מה שיוצא לה מהפה משקף חזון. אבו סוויד, בת 35, גרושה פלוס שניים ואם לילד בעל צרכים מיוחדים. היא הראשונה להתגרש ביישוב שבו היא גרה – כעביה-טבאש-חג'אג'רה שבצפון. היא גם הראשונה בחברה שלה שבראש מורם משתפת את סביבתה בבחירותיה התזונתיות ובהחלטתה שלא לאכול יותר מוצרים מן החי. ועכשיו היא שמה לה למטרה להציף נושאים שנתפסים כסוג של טאבו בחברה הבדואית: זכויות נשים, גירושים, טבעונות, ביטול פוליגמיה, נישואי קטינים ועוד.
"התחתנתי בגיל 18. זה סיפור מאוד עצוב של המון צעירות שמתחתנות בגיל מאוד מוקדם, כי אין מודעות להשלכות של זה", אומרת אבו סוויד תוך שהיא מסדרת את עצמה מול המראה שבביתה. היא מתגוררת במרכז היישוב, בבית כפרי דו-מפלסי עם חלונות שמשקיפים לנוף הירוק של עמק יזרעאל. הריח מעצי התאנה שבחצר מגיע עד אלינו לסלון הבית. "כשהייתי בת 25, הוא אמר שהוא רוצה להתגרש. לא רציתי, פחדתי. תמיד מאשימים את הנשים בתוצאה של הגירושים. כאילו אומרים 'איפה פישלת? מה עשית לא נכון?'. מתברר שממש שום דבר.
"האישיות שלי הייתה ממש חלשה איתו, לא היה לי ביטחון. חשבתי שאני לא אסתדר אם אתגרש", היא מספרת. "עברתי תהליך גירושים מאוד אלים ואגרסיבי. פחדתי שזה יביא כתם על המשפחה, בעיקר מפני שאני הייתי הראשונה לעשות את זה ביישוב". אחרי שזה נגמר, אבו סוויד מצאה כוחות להסתכל על כל הנושא הזה מכיוון הפוך לגמרי. "פתאום הבנתי שהיה לי מזל שזה בכלל קרה, ושגירושים זה לא סוף החיים כמו שהוא הבטיח לי – 'את תביאי כתם על המשפחה, החיים שלך ייגמרו'". זאת, כאמור, תופעה מוכרת בחברה הבדואית.
"יש לגברים שני קלפים נגד האישה - או להתגרש או להתחתן עם אישה אחרת, כי מותר להם מבחינה דתית. בגלל זה קל מאוד לנשים להישאר כנועות ולעבוד שעות נוספות כדי לרצות את הגברים, שלא יתגרשו מהן", היא מודה. האבסורד הוא שגברים בסטטוס זהה לא סובלים מאותן תופעות, נהפוך הוא: "גברים גרושים הם הרווקים הכי מבוקשים", היא אומרת בחיוך מהול בעצב. "נשים רווקות לא חושבות פעמיים אם להתחתן עם גבר גרוש, אפילו עם ילדים. אבל אם בחור צעיר ירצה להתחתן עם גרושה, המשפחה שלו תתנגד".
המצב הזה מעיד על בעיה שורשית הרבה יותר עמוקה, שעל פניו אנחנו מודעים אליה ולא מופתעים ממנה כלל. אבל מה שבטוח, היא הרבה יותר נוחה כשהיא לא מנת חלקנו. "נשים נמצאות בקצה הרצף בתוך החברה הערבית בכלל, והבדואית בפרט", מסבירה אבו סוויד. "אישה צריכה להיות אישה טובה לבן זוג ואמא טובה שעושה את כל הדברים שהיא צריכה - ללמד, לחנך, לעזור בשיעורי בית, לנקות את הבית, לבשל ולהכין לבן זוג את כל התנאים הנוחים כדי שייהנה בתוך הבית. היא גם צריכה לטפח את עצמה ולהיות מסודרת בכל המובנים", היא אומרת במבוכה.
"לפעמים האלימות עולה בחייה של הילדה"
"רק אחרי כל זה, אם יש לה זמן, היא יכולה ללכת לעבוד, ללמוד ולפתח את הקריירה שלה" - אבל גם זה, בתנאי שזה לא ישפיע על התפקוד הראשוני והבסיסי שלה. "בדרך כלל הרבה נשים מחפשות תעסוקה בתחום החינוך כדי לחזור הביתה מוקדם, הבעיה היא ששוק התעסוקה כבר מוצף במורות". לגברים, שוב, אין שום בעיה בתחום. "הם יכולים לנסוע לעבוד מחוץ ליישוב, להרוויח כסף ולהתפתח במקומות העבודה שלהם, כי הם לא מחויבים לבית מבחינת הזמינות". נוצר מצב שבו נשים מראש לא שואפות להגשים את עצמן כי זה מלכתחילה לא תואם את תפקיד האמא, האישה או עקרת הבית. "מהרגע שבנות פוקחות את העיניים שלהן לחיים, הן יודעות בדיוק מהי המטרה שלהן ומהם הגבולות שלהן".
אבו סוויד מודה שזהו נושא שנהוג לשים על השולחן בבית כבר מגיל צעיר. הוא לא נעשה בהסתרה ולא בהצנעה. "נגיד שילדה רוצה ללכת למסיבה בכיתה, אז לה מותר ללכת עד עשר בלילה ולאח שלה מותר להישאר עד חצות, להשתולל ולמתוח את הגבולות שלו. וכשהיא שואלת 'אבל למה הוא כן ואני לא?', התשובה ככל הנראה תהיה: 'כי את בת ואת ילדה, לכן אסור לך. הוא בן ולכן מותר לו".
זאת דרך אחרת לומר שמעטים הדברים שבנים יכולים לעשות שעלולים להכתים את שמם או את שם משפחתם. "גם הילד התחנך מגיל מאוד צעיר על כך שהוא אחראי על אחותו, הוא מציב לה גבולות ומאשר לה דברים. הוא חי בתחושה שהוא כמו אבא שני בבית", אומרת אבו סוויד, ומסבירה שהילדה מנגד, ממש כמו האישה במערכת הנישואים, אחראית לבשל לו, לנקות לו ולדאוג שיהיה לו טוב. "ואם ילדה חס וחלילה העזה לעשות משהו שלא תואם את תפיסת העולם של אותה משפחה, האח צריך לסדר את העניינים. ולפעמים לסדר את העניינים זה אומר להפעיל אלימות שיכולה לעלות בחייה של אותה ילדה".
אבו סוויד לוקחת כמה נשימות. אני שומעת בקול שלה שזה לא רק קשה, היא גם חיכתה הרבה זמן לפרוק ולשתף את העולם. "אני כבר הרבה מאוד שנים רואה שיש תופעות רעות בתוך החברה הזאת ובתוך היישוב שאני גרה בו. ואמרתי שאם אני לא חלק מהפתרון אז אני חלק מהבעיה, ואני לא רוצה להיות חלק מהבעיה", היא אומרת ומפיחה רוח מעודדת בריאיון הזה. "זה הנושא של החינוך המגדרי הבולט, זכויות נשים, זכויות ילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים כמו הבן שלי, דודו".
הסתכלתי ימינה וראיתי שאני יושבת בפתח חדרו של דודו בן ה-14, כשהחדר של סלאח, אחיו הגדול, משקיף עליו. "אני יודעת שיש ערכים שהם מאוד משמעותיים אצלנו בבית, אבל רציתי להוציא את זה גם החוצה". אבו סוויד ונשים נוספות ביישוב הקימו קהילה שמטרתה לקדם את זכויותיהן של אוכלוסיות מוחלשות. "הקהילה התחילה להבין שאנשים עם צרכים מיוחדים היא אוכלוסייה מודרת ומוצנעת. אפילו השלטון המקומי לא מתייחס אליהם, להפך. המשפחות מסתירות את הילדים במטרה להגן עליהם, אבל גם מפני שהן מתביישות בהם. אנחנו מביאים מודל חדש, שרואה באנשים עם צרכים מיוחדים אנשים שווי זכויות", היא מספרת.
"קהילתיות זה תחום שבמגזר היהודי מאוד מקובל, כי אף אחד כמעט לא גר ליד המשפחה, אז מחפשים סוג של קהילה", אומרת אבו סוויד. במגזר הבדואי, שבנוי כחמולות, אין שום צורך בכך. "החמולה כביכול מספקת את הדברים שקהילה אמורה לספק, אבל הרגשנו שזה לא מספיק. התחלנו להרים יחד המון פרויקטים לנוער בסיכון, לנערות במצוקה, להעצמת נשים, לשילוב אוכלוסיות מיוחדות בקהילה ולרב-תרבותיות". למלאכתה של זינאב מסייעת קרן שח"ף, שהינה גוף פילנטרופי המסייע גם למאות קהילות משימתיות נוספות בכל רחבי הארץ בפרויקטים חברתיים.
אבו סוויד היא גם חברת ועד מנהל שעוסק בקידום חיים משותפים של יהודים וערבים. "הבנו שהדרך לשם היא באמצעות מפגשי עומק בין נוער ערבי לנוער יהודי. זיהינו שברגעי חירום כמו ב'צוק איתן', נורא קל לאנשים לחזור לקיצון שלהם ולומר אמירות גזעניות. אבל ילד יהודי שהכיר ילד ערבי בחיים לא יגיד עליו 'ערבי מסריח'. כי הוא מכיר את הערבי, והערבי מכיר את היהודי. הוא מגלה שיש לו אותם עיסוקים ושהוא לא חייזר מפלנטה אחרת".
חשיבותה של קהילת הנשים הזאת עבור היישוב הלכה והתעצמה. "דווקא בגלל זה התחלנו להרגיש שאנחנו לא באות בטוב לחלק מהמנהיגות המקומית. במקום שהשלטון יאמץ אותנו ויראה בנו משאב אדיר, הוא התחיל להתנגד לקיום שלנו ולחבל לנו בקשרים. החלטנו שבמקום לנהל מאבקים עם השלטון מבחוץ אנחנו צריכות להיכנס פנימה". וכך היה, אבל אנחנו מקדימות את המאוחר.
"אנשים לא מבדילים בין הבדואים בצפון ובדרום"
"ניסינו לעשות מיפוי כדי לגלות מה מצב הנשים שנמצאות בשלטון או מעורבות בכלל בחברה הבדואית. מצאנו סטטיסטיקה מחרידה. אפס נשים שהתמודדו לכהן כחברות מועצה בתוך היישובים. אנחנו מדברים על 120 אלף תושבים בדואים בצפון ומשהו כמו 240 אלף בדרום, ומעולם לא התמודדה אישה להיות חברת מועצה? למה?". ההאשמה פה היא לא רק כלפי הנשים שנמנעו מהשיח הפוליטי, אלא גם כלפי השלטונות הנוכחיים, שלא ראו בנשים משמעותיות מספיק כדי להיות שותפות בהחלטות הרות גורל.
"אני לא רוצה להגיד יותר, אבל הן בטח לא מבינות פחות מהגברים בכל מה שקשור לחינוך ולרווחה. אז למה מדירים אותן, ולמה הן מדירות את עצמן? הן מתביישות לקחת חלק, והרבה פעמים אפילו הולכות להצביע רק למי שהבן זוג אומר להן או למי שהחמולה מחליטה פה אחד".
אבו סוויד החליטה לצאת מהמעגל הזה, היא לא מוכנה שיצביעו לה על בסיס חמולתי, והיא לא מוכנה לייצר ולנהל קמפיין בשם המשפחה שלה ובשם אף אחד אחר. "אני רוצה שכולם יידעו שאני מגיעה לא כדי לקדם את האינטרסים של החמולה, אלא של כולם". אז הן הקימו רשימה. "קראו לה רשימת הצעירים, כי צריך להזרים דם חדש בעורקים של השלטון", היא אומרת. "ניהלנו קמפיין וכתבנו תוכניות עבודה, מה שאף אחד אחר לא עשה, אפילו לא המועמדים לראשות המועצה".
"אין ספרייה, פארקים או בריכה בשום יישוב"
המהלך הניב פירות בסופו של דבר. "ב-30 באוקטובר אנשים הצביעו, ובזכותם עשינו תקדים, קיבלנו מנדט אחד, והיום אני האישה הבדואית הראשונה שהצליחה להיכנס כחברת מועצה ביישוב בדואי". היא מאמינה שעם הזמן יהיה איזון ויצטרפו לסטטיסטיקה גם הבדואים בדרום. "אנשים לא מבדילים כל כך בין הבדואים בצפון לבדואים בדרום. זו עוד סוגיה שצריך לתת עליה את הדעת", היא אומרת. "כשאני אומרת ליהודי שאני בדואית הוא בדרך כלל מדמיין את הנגב, וכשאני אומרת שאני מהצפון אז קל לשייך אותי למגזר הערבי. מצד שני אנחנו מקבלים לפעמים יחס לא מפרגן מהערבים, כי אנחנו משרתים בצבא ובשירות לאומי. אז אנחנו לא פה ולא שם. בגלל זה גם אין לנו שום ייצוג הולם בכנסת" .
המצב הזה גורם לחוסר לכידות תהומי בקרב החברה הבדואית בצפון. "יישובים שהם במרחק סביר זה מזה אבל כל אחד דואג לעצמו, אין מה שמחבר ביניהם ואין מאבקים משותפים. אין אף גוש שמדבר בשם כל הבדואים בצפון. את לא תמצאי ספרייה ציבורית, פארקים ירוקים, מרכזי תרבות, גני שעשועים או בריכות בשום יישוב", אומרת אבו סוויד בכאב. "המועצות האזוריות בקושי מצליחות להחזיק את הראש מעל המים, ונמצאות בגירעון תקציבי כבר תקופה ממושכת", לדבריה של אבו סוויד. "בגלל זה גם רמות האבטלה, בעיקר אצל נשים, הן גבוהות במיוחד".
כמעט כמו בשיחת סלון, בגובה העיניים, הצלחנו ליצור דו-שיח קולח על נושאים שעל כל אחד מהם בנפרד אפשר לכתוב כתבה שלמה. לא הצלחתי לעצור את שטף הדיבור שמגיע מעומק הנשמה של אבו סוויד, מרצון אמיתי ומחזון שיהיה פה טוב יותר. "תמיד קל לדבר רק על מה שחסר", היא מדגישה לסיום. "אני יודעת שלאט-לאט, אחרי תהליך איטי וקפדני, אנחנו נשנה את מאזן הנשים במועצות הבדואיות, אנחנו נעניק שוויון זכויות לאוכלוסיות מוחלשות, נדאג לאינטרסים של כולם ולא על בסיס חמולתי, ונחנך את הילדים לשוויון מגדרי הוגן". ולי נותר בשלב הזה רק להאמין באמונה שלמה בכל מה שהיא אומרת.
לפנייה לכתב/ת 
