המשכילים הישראלים נוטשים - וממלאים אוניברסיטאות בחו"ל
לפי דו"ח חדש של מכון "שורש", האקדמאים הישראלים מובילים ברשימת המדינות המרכיבות את הסגל האקדמי הזר בארה"ב. פרופ' דוד בן דוד, עורך המחקר: "אלה האנשים שיש להם הכי הרבה ביקוש בעולם, אבל הם מרוויחים מעט בארץ"
על כל אקדמאי שחזר לישראל - 4.5 בממוצע עוזבים. כך עולה מדו"ח חדש של מכון 'שורש' שהתפרסם הבוקר (ה') ומתייחס להשלכות ההגירה מישראל על המשק, ובמיוחד על מערכת ההשכלה הגבוהה.
את המחקר מאחורי הדו"ח, המתייחס לשנת 2017, ערך פרופ' דוד בן דוד, שסבור כי מאז שנות ה-70 ישראל מתרחקת מהמדינות המפותחות בעולם. "התוצר לשעת עבודה בארץ הולך ונסוג, והמשמעות היא שגם השכר הולך ונסוג במונחים יחסיים. לאנשים המוכשרים ביותר יש חלופות", אמר. לשם השוואה, בשנת 2014 על כל חוזר אחד לישראל - עזבו אותה 2.6 אקדמאים.
מהמחקר עולה כי "בתחומי הכלכלה ומדעי המחשב, הישראלים יכולים למלא כמעט שתי מחלקות ממוצעות מתוך כלל המחלקות המובילות באוניברסיטאות בארה"ב". מספר הישראלים במחלקות המובילות למנהל עסקים בארה"ב שווה כמעט לשלוש וחצי מחלקות ישראליות למנהל עסקים, והאקדמאים הישראלים הובילו ברשימת המדינות המרכיבות את הסגל האקדמי הזר בארה"ב בשנים 2017-2015.
"לא כל אחד עוזב, אבל ככל שגדל הפער לעומת מה שאפשר להשיג בחו"ל - יותר ויותר אנשים חוצים את הסף ובוחרים לא להישאר כאן", אמר פרופ' בן דוד. "לא מדובר על המון אנשים מבחינת המדינה, אך העניין הוא שאותם האנשים הם הקטר של ישראל. לא צריך שהרבה יעזבו, אלא מספיק שמסה קריטית מהקבוצה הזו תעזוב כדי שנהיה בצרה רצינית, והרושם הוא שרק מתעללים בקבוצה הזו.
"כאשר שני העשירונים העליונים מממנים 92% מתשלום מס ההכנסה בישראל, אז הכול יושב על כתפיים של קבוצה מאוד צרה", המשיך, "הנטל הולך וגדל על כאלה שיש להם אופציות נוספות, וברגע שמכבידים עליהם - הם עוזבים. מישהו פה שכח את המדינה. אלה האנשים שיש להם הכי הרבה ביקוש בעולם, אבל הם מרוויחים מעט בישראל. ובגלל אותו ביקוש - על מי שנמצא בהייטק קיים לחץ עצוםלהגר".
פרופ' בן דוד הוסיף כי "הפוליטיקאים נמצאים ב'לה לה לנד', הם לא קשורים למציאות. הישראלים מחליטים בינתיים איפה הם רוצים לחיות, והמצב לא משתנה. באיזשהו שלב אנחנו נעבור את נקודת האל-חזור, ואז הלך עלינו".
בראשית העשור הנוכחי הפעילה המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בשיתוף האוניברסיטאות תוכנית להשבת הסטודנטים הישראלים ארצה, בין היתר בעזרת מכוני מחקר ייעודיים שהוקמו לצורך כך במוסדות האקדמיים, ואולם מהמחקר עולה כי התוכניות לא הביאו לתוצאות הרצויות והישראלים, כאמור, ממשיכים להגר לחו"ל והרבה פחות מהם חוזרים ארצה.
מי עוזב? על פי המחקר, המתבסס בחלקו על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), שלושה מרכיבים משפיעים על הסיכוי להגר: סוג המוסד האקדמי בו נרכשו התארים, תחום הלימוד ומספר התארים. המשכילים ביותר מהגרים יותר, ובוגרי האוניברסיטאות מהגרים יותר מבוגרי המכללות. 573,275 בני אדם קיבלו תואר אקדמי בין השנים 2010-1980, על פי נתוני הלמ"ס.
ב-2017 כמעט 6% מהם התגוררו בחו"ל במשך לפחות שלוש שנים. ב-2017 אחד מכל תשעה דוקטורים בישראל (11%) כבר לא מתגורר בישראל - נתון שנמצא גם הוא במגמת עלייה לעומת 2014, אז עמד על כמעט 10%.
גם על תחום הבריאות יש השלכות משמעותיות. מהמחקר עולה כי מספרם הכולל של הרופאים הישראלים במדינות ה-OECD מחוץ לישראל היה 9.8% מכלל הרופאים בישראל ב-2006. ב-2016 הוא עמד על 14%. הישראלים נמצאים גם במקום הרביעי בייצוג בקרב הרופאים הזרים בארה"ב ב-2016, אחרי מקסיקו קנדה ובריטניה. גם מספר הרופאים הישראלים בחו"ל נסק בצורה משמעותית בתוך עשור: ב-2006 פחות מ-10% מהרופאים הישראלים עבדו בחו"ל, לעומת 14% ב-2016.
"היישוב שאנחנו גרים בו בקליפורניה הוא כמו רעננה"
רונה הררי שטיינפלד, 38, במקור מרמת השרון, מייצגת את המורכבות שמאחורי המספרים והנתונים. את הדוקטורט שלה במדעי הרפואה וחקר הסרטן סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת התואר הראשון והשני למדה באוניברסיטת תל אביב. בעלה עובד בתחום הביוטק, ואת הדוקטורט שלו עשה בטכניון. ולפני כשלוש שנים עברה עם בעלה וילדיהם לעמק הסיליקון שבקליפורניה.
"שנינו הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים קריירה אקדמית", היא סיפרה. "החלטנו לא לעשות פוסט-דוקטורטים, לא בישראל ולא בחו"ל. שוק הביוטק בארץ הוא מאוד קטן ובעייתי להיכנס אליו. למעשה נפלטים לשוק מאות בוגרי דוקטורט מידי שנה שנמצאים במצב בלתי אפשרי. התעשייה מאוד קטנה ולכן יש מאות מועמדים על כל משרה. כתוצאה מכך, הדרישות הן בלתי אפשריות. ידענו שאם נעבור ייפתחו לי המון אפשרויות שלא קיימות בארץ. בנוסף, החלטנו שניתן לילדים שלנו אפשרות לחיות במדינה אחרת ולהיחשף לשפה האנגלית מגיל צעיר. המטרה הייתה לחזור לארץ כשיש לשנינו יתרון יחסי".
95%" מהילדים בגן - ישראלים דוברי עברית"
בארה"ב מצאה הררי שטיינפלד עבודה בתחומה תוך פחות מחודשיים, והיא ציינה כי פרק הזמן הזה נחשב לקצר במיוחד. "אני מכירה אנשים בישראל שפשוט התייאשו ועשו הסבת מקצוע". עם זאת, היא מדגישה כי היא ומשפחתה לא עזבו מסיבות כלכליות. "זה תמיד שיקול אבל זה לא השיקול המרכזי. יש כאן ריכוז מאוד גדול של ישראלים כבר הרבה מאוד שנים. הבן הקטן שלי הלך לגן שבו 95% מהילדים היו ישראלים דוברי עברית. בגן של הבת שלי כ-80% מהילדים היו ישראלים".
"יש פה ארבעה סוגים של ישראלים", ציינה. "בקבוצה הראשונה יש אנשים שנמצאים כאן יותר מ-15 שנה פה, והם כבר לא יחזרו, אולי בגיל הפרישה. הם עזבו את הארץ בשנות ה-90, גידלו כאן ילדים, הם מעורים בחברה. הקבוצה השנייה היא של אנשים שעושים פה פוסט-דוקטורט באיזשהו תחום מדעי, והם בדרך כלל נמצאים כאן בין שלוש לחמש שנים. הם מחפשים דרך לחזור, ואז הם תקועים כי נפתחות עשר משרות חדשות בתחום שלהם - וכמוהם יש רבים. הקבוצה השלישית היא של אנשי הייטק, והקבוצה הרביעית היא של אנשים כמונו, שרצו לעשות רילוקיישן כדי לחפש הזדמנויות.
"המטרה שלנו היא לחזור לארץ, למשפחה ולחברים הקרובים", הוסיפה. "כסף לאהוא לא השיקול המרכזי בשאלה אם ומתי נחזור, כי אם זה יהיה כך -לא נחזור לעולם.
"חבל שהתעשייה בישראל והממשלה שתומכת בה לא משכילים לפתח הזדמנויות יותר ריאליות לאנשים בתחומים האלה. מצד שני, וגם את זה חשוב להדגיש, אולי יש יותר מידי בוגרים. השוק בישראל לא מסוגל לתמוך בכמות הבוגרים בתחום שלי, למשל. אין מספיק משרות בתעשייה ובאקדמיה לאנשים ברמת דוקטורט, ולכן יש אינפלציה של דוקטורטים שאין להם עתיד בישראל, והם חייבים לצאת החוצה".
לפנייה לכתב/ת 
