"בדמיוני ירושלים הייתה עשויה כולה זהב": זיכרונות המסע המטלטל מאתיופיה לציון

המטוסים הישראליים שהעלו את בני קהילת "ביתא ישראל" מסודן לישראל היו רק הסוף של מסע ארוך ומפרך שגבה קורבנות רבים, במטרה להגשים את החלום להגיע לארץ הנכספת. במסגרת "מבצע אחים", בין 1977 ל-1991, הועלו כך לישראל כ-16 אלף יהודים שהלכו חודשים במדבר - וסבלו ממגפות, רעב, צמא וזיהומים. 4,000 אחרים לא שרדו את המסע. היום (א'), יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, אנו מביאים שלושה סיפורים של יוצאי אתיופיה ששרדו את המסע הקשה, אך איבדו בני משפחה בדרך, וסוגרים מעגל כשהם מעבירים את המורשת לילדיהם ולעולים חדשים ממולדתם.

תמי מנטמר טרקאין הייתה בת שש כאשר אביה העיר אותה באמצע הלילה והודיע לה ולמשפחתה שהגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. באותו הלילה הם החלו לארוז את חפציהם בשקט ולצאת מביתם מבלי ששכנים עוינים ישימו לב לדבר. כילדה, מנטמר זוכרת את אביה מכין את הסוס והחמור למה שנראה כמו מסע.

"המשפחות היו עייפות, רעבות וצמאות"

משפחתה של מנטמר לא הייתה לבד. באותו הלילה יצאו כמה משפחות לדרך כשלרשותם החמורים והסוסים. על מנת לצלוח את הדרך, הן שילמו לא מעט כסף למורה דרך וחבריו שלאחר זמן מה במסע לקחו מהם את כספם, את הרכוש שכלל את הסוסים והחמורים, הכו את הגברים וחטפו חלק מהנשים.

"כשהגענו למדבר השומם המשפחות היו עייפות, רעבות וצמאות", מספרת מנטמר, היום בת 41. "אנשים רבים שלא היו להם עוד כוחות נשארו מאחור. אחי האמצעי היה מאוד צמא והמשיך לרוץ, הוא פגש פתאום באיש שרוחץ את רגליו בקערת מים. אחי לקח את הקערה למרות שהמים היו מסריחים ומלוכלכים ושתה מהם. בלילה כשהגענו לאיזשהו מקום חטפו את אחי. אמי השתגעה ולא הפסיקה לבכות וכך כל המשפחה. למחרת החל משא ומתן בין החוטפים להוריי כדי שיחזירו את אחי".

"היא הגיבורה שלי". מאור ואמו תמי

כך, במשך שלושה חודשים, הלכה מנטמר עם בני משפחתה במדבר כשהם חשופים להתקפות מצד שודדים, צמאים ועייפים. חלק מהאנשים לא עמדו במסע הזה ונפטרו במהלך הדרך.

בסודן עשו עצירה והמתינו. לילה אחד החלה תכונה בקרב המשפחות, ואביה של מנטמר ביקש מכולם לשמור על שקט. במדבר חיכה להם המטוס שהביא אותם לארץ ישראל. מנטמר ומשפחתה הגיעו לישראל בנובמבר 1984 ושוכנו במרכז קליטה בחולון.

את הסיפור הזה מאור בן ה-19, חניך בנוער העובד והלומד, רוצה להמשיך לחקור ולספר. בעבודת השורשים שהכין כתב מאור: "מנטמר הילדה בת השש היא הגיבורה שלי ומקור ההשראה שלי. זו אימא שלי. לצערי הסיפור שלנו לא מסופר ולא מוכר. אני התחלתי לשאול בכיתה ג' אבל גם ההורים שמרו על שתיקה".

הערב ידליקו מאור ותמי משואה לזכר 4,000 היהודים שנספו בדרכם לארץ ישראל בטקס הנעילה לאירועי יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שיתקיים ב-20:00 באמפי חוף נתניה. הטקס, שמקיים זו השנה השמינית הנוער העובד והלומד, מחבר בין דורות ומביא את סיפורה של יהדות אתיופיה.

"השנה הזו שבה התחלתי בתנועה, גרמה לי לחקור עוד יותר ולהבין את גודל הסיפור", מסכם מאור. "זו תהיה הפעם הראשונה עבורי ועבור אימא שלי שנדליק משואה יחד. זה מאוד מרגש וזו גם גאווה מאוד גדולה".

"ירושלים הייתה המהות והמטרה" 

הרב אוריאל אלעזר, רב מלמד במכינת בני עקיבא "אור מאופיר", מספר על המסע שלו: "מגיל צעיר לימדו אותי לחלום על ירושלים, סיפרו לי עליה ועל נפלאותיה. היינו יושבים ביחד עם בני המשפחה ושומעים את הסיפורים עליה. בדמיוני ירושלים הייתה עשויה כולה זהב וממוקמת במקום שמיימי שכדי להצליח להגיע אליו צריך לחצות כמה רקיעים".

הרב אוריאל מספר כי כילד קטן עבד כרועה צאן. "את רוב השעות שביליתי בשדה העברתי במחשבה על בירת הנצח, על החלום להגיע אליה ולראות אותה בחיי. היא הייתה נוכחת בכל שיחה ובכל מחשבה שלנו. ירושלים הייתה המהות והמטרה".

עד שבלילה אחד, בהיותו בן חמש, אביו ניגש אליו ואמר לו שהוא צריך ללכת לישון מוקדם כי בבוקר הם יוצאים לירושלים. "את הלילה הזה אני זוכר היטב. לא הצלחתי להירדם בו מרוב התרגשות, רק קיוויתי שנגיע אליה מהר. לא ידעתי שזה ייקח עוד הרבה זמן".

באתיופיה משפחתו של אוריאל נחשבה עשירה. "אבא שלי היה הנפח האזורי, היו לנו צאן ובקר ולא חסר לנו כלום. בבוקר קמנו מוקדם ויצאנו לדרך רק עם מעט ציוד ואוכל. לקחנו רק את מה שיכולנו לסחוב וגיליתי שאנחנו משאירים מאחורינו את הכול. כילד, לא דאגתי לזה - רק חשבתי על הזכות שאנו מצליחים להגשים את חלומנו. התחלנו ללכת לעתיד בלתי ידוע".

"התחלנו ללכת לעתיד בלתי ידוע". הרב אוריאל אלעזר ובני משפחתו

ואז - החל המסע בן 900 הקילומטרים לגבול סודן. "ישנו בצדי הדרכים. לפעמים עלה בידינו לשכור אוהלים או צריפים וזכינו לשנת לילה טובה יותר. לעיתים נאלצנו לעצור ולעבוד כדי להרוויח את פת הלחם לאותו היום ולימים הבאים. מכרנו עצים ומים והלכנו למרחקים ארוכים כדי להרוויח מספר מעות. אבא שלי, שהיה נכה, לא היה מסוגל לעשות הרבה ולכן האחריות לקיים את בני משפחתי נפלה עלי, ילד בן חמש, ועל אחי שהיה גדול ממני במספר שנים".

אחרי מסע שארך יותר משלוש שנים, שבו איבד אוריאל בני משפחה רבים - דודים ודודות, בני דודים וחברי משפחה - הם הגיעו לגבול סודן. "היינו צריכים לשחד את שומרי הגבול כדי שייתנו לנו לעבור. שהינו שם במחנה פליטים. בתחילה, הצלב האדום סייע לנו אך מהר מאוד הם אמרו לנו שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו.

"רעבנו ללחם, וכילד בן תשע נאלצתי לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי להאכיל את בני משפחתי. במהלך התקופה הזו, ניסיתי להמשיך למכור עצים ומים בכפרים מרוחקים. בכל בוקר פחדתי וחששתי שלא אצליח להביא אוכל הביתה. בכל יום הלכתי רחוק ולא התעצלתי. אפילו נתקלתי פעמיים בקניבלים שרצו להרוג אותי. זה היה מפחיד מאוד אבל היה עוד יותר מפחיד שמשפחתי ואני נרעב ללחם ולכן המשכתי בשגרה הזו".

"סבתא נטעה בנו את העוז והכוח להמשיך"

לאחר שלוש שנים בגבול סודן, בשלהי מבצע משה, הגיע לאזור איש מוסד שהבטיח להעלות את משפחתו של אוריאל לישראל. "הוא אמר לנו שלצורך ההגעה לארץ אנחנו צריכים להגיע חזרה לאדיס אבבה. לקח לנו זמן להרוויח את הכסף כדי לשחד את השלטונות שיסכימו שנצא לאדיס אבבה, אך יום אחד, אחרי כל כך הרבה שנים, יצאנו ביחד לדרך שלקחה שלושה ימים שלמים במשאיות מלאות אנשים ומשם עלינו על המטוסים לארץ".

אוריאל מספר כי למרות הצפיפות והעייפות הם הרגישו מלאי כוח, שמחה והתרגשות שסוף כל סוף יזכו לראות את ירושלים. "בינינו הייתה גם סבתי, שהייתה האדם המבוגר ביותר בעלייה הזו. לאורך כל התקופה הזו היא לא הפסיקה לספר את הסיפורים על ירושלים שעליהם היא גדלה ונטעה בנו את העוז והכוח להמשיך במסע המפרך הזה. כשרגלינו דרכו על אדמת הארץ הוצפנו ברגשות רבים - צער על בני המשפחה, שותפינו למסע שלא הצליחו להגשים את חלומם, שמחה גדולה על כך שאנחנו הצלחנו ורצון שבער בעצמותינו העייפות להגיע כבר לירושלים".

אוריאל מסכם: "ירושלים הייתה ועודנה חלק נכבד מזהותי. בליבי צרובה תמונת הנוף הראשונה שראיתי בירושלים והאהבה אליה רק גדלה לאחר שראיתי אותה. היום, אני מלא גאווה על כך שירושלים לא נמצאת בגדר חלום בשביל ילדי, אלא היא ממשית. ההצלחה הגדולה ביותר בחיי היא המציאות שבה ילדיי גדלו עם האהבה והכיסופים לעיר, אך לא היו צריכים לעבור מסע מפרך כדי להגיע אליה, אלא היא נמצאת במרחק נסיעה קצרה".

"בימים הלוהטים הסתתרנו בצל העצים" 

יוסף אינגדיו (45) עלה לארץ בהיותו בן 10, אבל הוא זוכר היטב את הערב שבו הודיע לו אביו: "אנחנו יוצאים בשעות הקרובות למסע לישראל". יוסף, הוריו ואחד מאחיו ארזו במהירות מעט בגדים וצידה לדרך, ויצאו במסע רגלי מפרך לעבר גבול סודן. "צעדנו בלילות, ובימים הלוהטים הסתתרנו בצל העצים. נתקלנו לפעמים בדרך בחיילים או בכנופיות שניסו להתנכל לנו, וכמובן שלא סיפרנו להם שפנינו מועדות לישראל ושאנחנו יהודים". אחרי כמה חודשים מייסרים הגיעו לגבול סודן, שם נחת בחשאי מטוס הרקולס של חיל האוויר - שאיתו הגיעו לישראל.

הם שוכנו במרכז קליטה בבאר שבע. אחרי שבועיים הצטרפו אליהם שתיים מאחיותיו של יוסף. שתיים נוספות הגיעו בשנות ה-90 ואחות נוספת, אסתתקה (32), שהייתה בהיריון, נפטרה במסע הקשה. בעלה ושלושת ילדיה הקטנים שרדו והגיעו לארץ. אביהם נפטר כעבור כמה שנים ממחלה, הילדים גדלו, והיום הם אקדמאים ועובדי מדינה.

יוסף בצעירותו. ארזו במהירות מעט בגדים וצידה לדרך

"מה שסייע לנו להיקלט הייתה ההצטיינות באתלטיקה". יוסף אינגדיו כיום(צילום: הרצל יוסף)

יוסף מספר שעד היום תקוע קוץ שננעץ עמוק ברגלו במהלך המסע לישראל. הרופאים הציעו להסיר את הקוץ בניתוח, והוא סירב. "זאת עדות לקושי העצום ולהגשמת החלום", הוא מספר למבקרים המגיעים למרכז המורשת של יהודי אתיופיה.

יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג אמר כי "חובה עלינו לזכור את גבורתם ונחישותם של אלפים מבני ובנות יהדות אתיופיה, בהם קשישים וטף, שלא זכו להגשים את חלומם הציוני ונספו בדרך המסוכנת לציון ולירושלים. העדה הנפלאה הזאת תרמה לעיצוב אופיו של עם ישראל והשלימה חלק נוסף בפסיפס הנפלא שלנו. הסוכנות היהודית בראשותי תמשיך לפעול כדי להעלות את שארית יהדות אתיופיה שממתינים במחנות באדיס אבבה ובגונדר".