בלי שמירה על דמוקרטיה נפסיד גם במלחמות

לא סתם ניצחו הדמוקרטיות הגדולות במאבקים הגלובליים והצבאיים ב-200 השנים האחרונות. ישראל צריכה לזכור את הלקח: חשיבות הבחירות, איזון בין הרשויות, שמירה על בית המשפט העליון וטיפוח תרבות הביקורת

ד"ר אהוד ערן פורסם: 05.06.19 , 10:28

גולדה ודיין. בדמוקרטיה, למלחמה כושלת יש גם מחיר פוליטי(צילום: ארכיון צה"ל)

לאיכויות הדמוקרטיות של ישראל היה חלק חשוב בהצלחותיה הביטחוניות לאורך השנים. זהו לקח מרכזי לא רק ממלחמות ישראל, אלא גם ממאתיים שנה של מאבקי כוח גלובליים: מעצמות דמוקרטיות – בריטניה ואחר כך ארה"ב – התגברו על יריבים לא-דמוקרטיים ועלו למעמד בכורה עולמי החל מאמצע המאה ה-19. בתוך כך הפך המודל הפוליטי שלהן – דמוקרטיה – לתקן העולמי, ושפתן – אנגלית – לשפה הבינלאומית. אפילו דיקטטורות מובהקות חתרו במאה ה-20 לעטות כסות דמוקרטית וקראו לעצמן "דמוקרטיה עממית" או קיימו דמוקרטיה פרוצדורלית שבה נבחר השליט ברוב מוחץ, אפילו אם לאחר זיופים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

שלוש התנגשויות האיתנים של המאה ה-20 – שתי מלחמות העולם והמלחמה הקרה – הסתיימו כולן בניצחונו של המחנה הדמוקרטי, הגם שלעיתים הניצחון חייב בריתות עם שותפות לא-דמוקרטיות. היתרון הדמוקרטי בלחימה אינו מוגבל רק למעצמות דמוקרטיות. החוקרים אלאן סטאם ודן רייטר הראו בסוף שנות ה-90 כי מבין 297 המלחמות שהתחוללו בין מדינות בין השנים 1816 ל-1990, דמוקרטיות (שרובן, כידוע, אינן מעצמות) ניצחו כמעט בכל המלחמות שאותן יזמו ובכשני-שלישים מן המלחמות שנכפו עליהן.

הסבר אחד לעליונות הדמוקרטית במלחמה הוא מנגנון הבחירות. מנהיגים במדינות דמוקרטיות חוששים שהבוחרים ידיחו אותם נוכח מלחמה כושלת ולכן מעדיפים לצאת לעימותים שבהם ינצחו. טראומה ציבורית בעקבות מלחמה יכולה להדיח מן השלטון גם מפלגה חזקה ומבוססת, כפי שלמדה על בשרה מפא"י/המערך כשהוחלפה לאחר שלושה עשורים ב-1977, על ידי ציבור שזעם גם על תוצאות מלחמת יום הכיפורים.

סטאלין. הפסד בטווח הארוך(צילום: AFP)

השתתפותו של העם בבחירת מנהיגיו מעניקה עוד ממד של לגיטימציה להחלטות הממשלה, לרבות בלחימה ולפיכך להזדהות גבוהה יותר של הלוחמים עם מטרת הלחימה. מדינות לא-דמוקרטיות, כמו ברה"מ, הצליחו אמנם לגייס את הציבור שלהן בנסיבות קשות, למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה. אך אופייה הדכאני של המדינה הסובייטית הקל על הגרמנים לגייס יותר מ-100 אלף אזרחים סובייטים (חלקם שבויי מלחמה שנפלו בידיהם) למלחמה נגד מוסקבה; ובחשבון היסטורי אחרון, שתי החברות הלא-דמוקרטיות הללו הובסו.

הסבר נוסף נוגע למבנה המוסדי. מרחב התמרון של מנהיגים בדמוקרטיות מצומצם יותר, כי כוחם מאוזן על ידי חוקות, מחוקקים ובתי משפט עליונים. איזונים אלה מובילים לביקורת הדוקה יותר על הרשות המבצעת, ומכאן לאפקטיביות רבה יותר בהחלטה על יציאה למלחמה, במהלך ניהולה ובלקחים המופקים ממנה.

ישראל הכתה את מצרים ב-1967 בין היתר כי גמאל עבד אל-נאצר הביא לקריסת היציבות המצרית-ישראלית בשורת הצהרות וצעדים לא אחראיים. זאת בעוד צבאו עסוק בלחימה בזירה רחוקה אחרת (תימן). במשטר מאוזן יותר, ספק עם הצהרות ופעולות כאלה היו אפשריות. האיזון המוסדי הוא חשוב מאוד: כפי שפיליפ פוטר ומאט באום הראו במחקר מ-2015, גם אוטוקרטיות שבהן יש מגבלות על מרחב התמרון של השליט, נהנות מהצלחה יתרה בתחומי מדיניות-החוץ והביטחון.

טורים נוספים בערוץ הדעות:

דמוקרטיות מצליחות במלחמה לא רק בגלל בחירות והגבלת השלטון, אלא גם בשל המסד הערכי שלהן. תרבות דמוקרטית שמאפשרת ביקורת פנימית וחיצונית היא מקדם עוצמה צבאי משמעותי.

כך למשל, רב-סרן גרשון הכהן תמך ב-1982 מעל דפי עיתון "הארץ" בזכותו של מפקד בכיר להתפטר נוכח משימה צבאית שאינו מזדהה עמה. העמדה החריגה הביאה להרחקתו מהצבא, אך הרמטכ"ל השיבו למסלול קבע כמה שנים אחר כך. לימים הפך לאלוף מקורי ודעתן שהרים תרומה חשובה לצה"ל במגוון תפקידים.

ג'מאל עבד אל-נאצר. גרם לקריסת היציבות(צילום: gettyimages)

יתר על כן, תרבות דמוקרטית אמיתית מעצימה את הפרט, טוענת אותו ביוזמה ומחויבות, והופכת אותו ליעיל יותר בהקשר צבאי. מאידך, במדינות לא-דמוקרטיות, היוזמה האישית, בייחוד זו של אנשי צבא, מדוכאת פן תופנה כלפי השלטון. החוקר קנת פולאק הראה במחקר מקיף שערך בשנות ה-90 כי היעדר היוזמה של מפקדים בצבאות ערב הייתה מן הסיבות המרכזיות לתבוסותיהם החוזרות ונשנות.

באופן דומה, משטרים לא-דמוקרטיים מפנים משאבים מודיעיניים משמעותיים לדיכוי האוכלוסייה המקומית, על חשבון בניית מערך מודיעין מוצלח מול היריב. גם כאן נהנתה ישראל מכך שהיא – בשונה משכנותיה – דמוקרטית.

לבסוף, חברות פתוחות ודמוקרטיות הצליחו יותר במשיכת המעמדות היצירתיים – אנשי ההייטק, יזמים וממציאים. התוצאה הייתה שהמערב הדמוקרטי הפך עשיר יותר ופיתח טכנולוגיה אפקטיבית יותר. בכך הפך חזק יותר צבאית. אמנם מדינות לא דמוקרטיות כמו גרמניה הנאצית וברה"מ הצליחו להגיע להישגים מדעיים, אך לאורך זמן רק דמוקרטיות הצליחו לשמר יתרון מדעי וטכנולוגי. היתרון הזה חשוב במיוחד למערכת הביטחון הישראלית, המפצה מאז ראשית ימי המדינה בעליונות טכנולוגית על הנחיתות במשאבים ובכוח אדם.

לכל אלה יש משמעות אחת: דמוקרטיה חזקה חיונית לביטחון מדינת ישראל. בחירות והחלפת שלטון, איזון בין רשויות בדגש על הגבלת הרשות המבצעת, תרבות דמוקרטית פתוחה של ביקורת, והיכולת למשוך ולשמר את המעמדות היצירתיים הם הבסיס לאפקטיביות של הביטחון הלאומי הישראלי. ערעור יסודות אלו, משמעו לא רק סדר פוליטי ותרבותי אחר, אלא גם איום אמיתי על בטחון המדינה.