להתמודד עם הטראומה: ילדים "מציירים את הכאב"
הוריה של פלורין נרצחו כשהייתה בת 4 על ידי מורדים מוסלמים. הרווה שאיבד את אביו בגיל 6 "צריך לצייר כדי להוציא את התמונות מהראש". במחנה עקורים ברפובליקה המרכז אפריקנית עוזרים להם להתמודד עם המראות מהמלחמה. "הם מציירים את מה שהם לא יכולים להגיד בקול"
צלילי העפרונות הצבעוניים השורטים את הנייר ממלאים את החלל בזמן שהילדים במחנה העקורים "לאזאר" ברפובליקה המרכז אפריקנית, שנפגעה קשות במלחמה, מציירים סצינות מחיי היומיום. הם מציירים גברים חמושים. כלי רכב משוריינים. והם משתמשים באדום. המון אדום.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
באוהל מאולתר, עם משקפיים המונחים על אפה ורגליה מכוסות באבק, הפסיכולוגית מאמי נוריה מניקו מעיינת בתשומת לב ביצירות – המלמדות על מצבם הנפשי של הילדים, ומאפשרות להם לפרוק לחצים. "הבעיה שלהם היא שהם סובלים מחשיפה לאלימות מדי יום", אומרת מניקו.
מניקו, בת 43 מקונגו, מנהלת תוכנית של הצלב האדום במחנה העקורים, שנועדה לזהות ולעזור לילדים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). "ציור עוזר לילדים להביע את מה שהם מרגישים. זה מראה את מה שילדים לא יכולים להגיד בקול רם", מסבירה מניקו. "לפעמים, חלקם מתחילים לבכות ברגע שהם מתחילים לצייר".
העיירה קאגה-בנדורו בה שוכן המחנה היא דוגמה לחוסר היציבות ולאלימות שהכו ברפובליקה המרכז אפריקנית. העיירה ממוקמת כ-330 ק"מ מצפון לעיר הבירה באנגוי, ושוכנת בצומת אסטרטגי של דרכים המשמשות רועים ונוודים.
במשך חמש שנים שלטו בקאגה-בנדורו ללא רחמים מיליציות חמושות, שהחזיקו בארבע חמישיות משטחה של המדינה השסועה. המיליציות נלחמות על משאבים תוך כדי סחיטה ומעשי אלימות, בדרך כלל בטענה שהן מגינות על קבוצות אתניות או דתות מסוימות.
לפי נתוני האו"ם, אלפי בני אדם נהרגו במדינה שאוכלוסייתה מונה כ-4.5 מיליון תושבים, וקרוב ל-650 אלף נמלטו מבתיהם. 575 אלף בני אדם נוספים עזבו את המדינה. ילדים רבים היו עדים למעשי אלימות, מכות, אונס או רצח. חלקם ראו זרים פולשים לבתיהם, משפילים את הוריהם, פוצעים אותם, חוטפים או רוצחים אותם.
אל קאגה-בנדורו שב השקט, באופן יחסי, בחודש שעבר עם הגעתם של כוחות מזוינים. זאת לאחר שהממשלה ו-14 מנהיגי מיליציות חתמו על הסכם שלום בפברואר - השמיני בסדרה של אמנות. לפחות לעת עתה, החמושים מוגבלים לבסיס שלהם, אם כי האלימות נמשכת בפאתי העיירה.
התוכנית של הצלב האדום אפשרה למניקו לזהות 233 ילדים בני חמש עד 15 עם תסמינים של PTSD. היא יושבת על מחצלת ושואלת קבוצה של שישה ילדים: "מי חלם חלום רע בלילה?". שלוש ידיים מורמות.
פלורין בת ה-10 מחזיקה את אחותה הקטנה על ברכיה, ומגלה מה הסיוט שחלמה. "אמא ואבא באו לאסוף אותי, אבל אמרתי להם שאני לא יכולה לבוא איתם", היא מספרת. הוריה נרצחו בשנת 2013 על ידי ארגון המורדים המוסלמי סלקה.
הפסיכולוגית מלמדת את הילדים טכניקות של נשימה והרפיה, כדי לעזור להם להתמודד עם הטראומה. "כשאני מרגישה רע אני עושה את התרגילים האלה ואני חושבת על ארוחה נחמדה", אומרת פלורין.
לימינה יושב הרווה בן ה-12. זו הפעם השלישית שהוא משתתף במפגש הטיפולי. הציורים שלו תמיד מראים את אותם הדברים: טנדרים עם מקלעים. גופה בנהר. יד בבאר. בית עולה באש, ואבא שלו בפנים.
"אני צריך לצייר כדי להוציא את התמונות מהראש וכדי שאהיה מסוגל לישון", הוא אומר. אמו של הרווה שהתאלמנה ב-2013 אומרת שהמפגשים סייעו לבנה ולקשר שלה איתו. "לפני כן הוא היה בוכה כל הלילה. השבוע הוא התעורר רק חמש פעמים", היא אומרת.
לדברי פרופ' ז'אן-כריסוסוסטום גודי, הרופא הראשי בבית החולים לילדים של בבאנגוי, בעיות נפשיות הקשורות לסכסוך נפוצות במדינה ששרויה באלימות מאז 2003. "זו בעיה אמיתית של בריאות הציבור", אומר גודי. "טראומה לא מטופלת עלולה לגרום לדיכאון ואף להוביל לאלימות. היא מזינה מעגל קסמים אכזרי".
ילדים כמו פלורין והרווה שהיו עדים לאלימות קיצונית יישאו נטל כל חייהם, אומרת מניקו. "אנחנו לא יכולים למחוק שום דבר. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לעזור להם לחיות עם הטראומה".
לפנייה לכתב/ת 
