פעם הוא שרף דגלי ישראל, היום הוא במג"ב: הנער שעזב את נטורי קרתא בארה"ב והתגייס
בילדותו השתתף זלמן שוורץ בהפגנות נגד ישראל בקהילה הקיצונית שאליה נולד בניו יורק. מאז הוא נטש את הדת, התנתק ממשפחתו, עלה לישראל ולבש מדים - בניגוד לכל מה שינק בילדותו. הוא כבר עצר מחבל חמוש, אבל הכי קשה לו בהפגנות החרדים: "אני חושב לעצמי שפעם הייתי אחד מאלה"
זלמן שוורץ גדל בקהילה המסוגרת והקיצונית של נטורי קרתא במונסי שבמדינת ניו יורק בארה"ב, ובילדותו השתתף באין ספור הפגנות נגד ישראל. החינוך האנטי ציוני שקיבל בבית הוביל אותו ואת חבריו להפגין נגד מדינה שלא באמת הכיר, הנמצאת אלפי קילומטרים ממזרח להם, לשרוף דגלים שלה ולהשמיץ את הצבא שלה. "גדלתי על התפיסה שליהודים אסור להיות במדינת ישראל ואסור שיהיה לנו צבא", הוא מספר. "אבל אני לא מרגיש רע עם זה, כי איפה שהייתי אז זה לא איפה שאני היום".
כמה וכמה דברים קרו מאז אותם ימים, ואתמול (יום ה') עמד אותו שוורץ, כבר בן 22, בשער שכם בירושלים כשהוא לבוש מדי מג"ב שהחליפו את חליפת השחור-לבן, דרגות סמל-שני על כתפיו ונשק ציוני בידו. איך זה קרה?
שוורץ נולד למשפחה בת 12 נפשות בחצר הסגורה והמסוגרת במונסי. את תקופת ילדותו הוא מתאר כשמחה ומאושרת, אבל כבר בגיל צעיר יחסית הרגיש לא שייך, שהייעוד שלו בחיים שונה משל הוריו ושאר אחיו. "צריך להבין הקהילה היא מאוד מאוד סגורה. לא יודעים מה יש בחוץ. עד שיצאתי לא ידעתי מה קורה בעולם שמעבר למקום שבו אני גר", הוא אומר.
בגיל 14 הוא החל בתהליך הדרגתי שבמסגרתו עזב את הקהילה ויצא – מחדש - לאוויר העולם. "הרגשתי שהקהילה זה לא המקום שלי", הוא מסביר. "הרבה דברים שבעיניי לא נכונים התרחשו שם ולא רציתי להיות שייך לזה. זה היה כאילו נולדתי מחדש. את כל מה שידעתי הייתי צריך למחוק. לאט לאט הורדתי את הפאות עד שבסוף עזבתי לגמרי את הדת. לקח לי המון זמן עד שמצאתי את עצמי".
את הבית הוא עזב בהדרגתיות, משום שבהתחלה עוד לא היה לו את הכסף הדרוש ואת הביטחון כדי לפרוץ את חומות החצר. "בהתחלה עוד גרתי בבית אבל יצאתי מחוץ לקהילה", הוא מספר. "אחר כך למשך תקופה נדדתי בין בתים של חברים, קצת מלוניות ודירות שכורות. התחלתי לעבודה בעבודות מזדמנות כדי להרוויח כסף. בהתחלה עבדתי בשכונות החרדיות ואחר כך יצאתי מהן, וככה למדתי להסתדר בחוץ".
בהתחלה קיבל שוורץ סיוע ממוסדות בתוך הקהילה, "אבל לתחושתי הם בעיקר ניסו להחזיר אותי בתשובה. לכן כשהרווחתי כסף וצברתי ביטחון – עזבתי. לאורך כל התקופה היו איתי תמיד שני חברים, אחד מתוך הקהילה ואחד מבחוץ, והם עזרו לי, בעיקר מבחינה נפשית. איתם יכולתי לדבר ולהם יכולתי לספר מה עובר עליי, כי האמנתי בהם מבלי שהם ישפטו אותי".
בגיל 17 הוא כבר השלים את עזיבת הבית והחל בחיים חדשים לחלוטין. "הכרתי חברים חדשים וחזרתי ללמוד כדי להשלים בגרויות", הוא משחזר. "במקביל עבדתי כדי לממן את עצמי. בשלב הזה הייתה לי חברה ויחד שכרנו דירה. בגיל 19, לפני שנתיים וחצי עליתי לארץ".
היה הרבה בכי
הוריו והקהילה בכלל קיבלו את העזיבה שלו באופן קשה: "היה הרבה בכי. הוריי התנגדו כמובן ובעקבות זה לא היינו בקשר הרבה שנים. מאז זה נרגע ולאחרונה אני בקשר עם אימא שלי. אימא זו אימא. אבל היום אני מצליח להבין שאני צריך לעשות מה שטוב לי".
אחרי שעלה לישראל, ובניגוד לכל מה שינק בבית מהיום שהוא זוכר את עצמו, התגייס שוורץ לסיירת מג"ב (סמ"ג) ירושלים. "חונכתי לשנוא את המדינה, אבל כשבאתי לפה התחלתי לראות שכל מה שלימדו אותי על הארץ שלנו זה רחוק מהאמת", הוא משחזר. "באתי לכותל וראיתי איך החיילים עומדים, ראיתי את כל סוגי היהודים מכל העדות ורציתי להיות חלק מזה".
במסגרת השירות שלו הוא כבר הספיק לעצור מחבל חמוש בסכין רגע לפני פיגוע דקירה, ועדיין, לדבריו קשה יותר מהכול היא ההתמודדות מול הפגנות חרדים: "כשאני נמצא מולם והם יורקים עליי, צועקים ומקללים אותי, אני חושב לעצמי שפעם זה הייתי אחד מאלה, וכל אחד מהם יכול להיות אחי הקטן או אחיין שלי. זה מאוד כואב לי שככה אנשים חיים עם שנאה כלפי אנשים שאין לנו שום דבר נגדם".
- מה אתה מרגיש כלפי המפגינים?
"לצערי אני כן מבין את הצד שלהם, ואני מקווה שיותר מהם יראו את האמת. אני חושב הרבה על הילד החרדי שהייתי ועל השינוי שעשה אותי לוחם מג"ב, וזה מרים אותי למעלה. לא האמנתי שאגיע למצב שאני באמת ארגיש טוב עם מה שאני עושה, שאני ארגיש שייך למקום. אין הרגשה יותר טובה מלהיות פה. אני מרגיש סיפוק ממה שאני עושה.
"אני מכיר הרבה אנשים שיצאו יחד איתי מהקהילה והם לא הגיעו לאן שאני הגעתי. אני קם כל בוקר ובמקום לשים את מדי השחור לבן, אני לובש בגאווה מדים של מג"ב. עם כל האירועים שקורים בירושלים, אני הבן אדם שעומד באמצע ומאפשר לאזרחים להסתובב כאן בביטחון. זו הרגשה הכי טובה".
- אתה חושב שהמקרה שלך ישפיע על אחרים?
"אני מקווה שאנשים כמוני, שהם סגורים אבל יש להם את הרצון להתגייס, ידעו שיש אפשרות שיקבלו אותם. לא צריך לפחד אלא לעשות מה שטוב להם".
לפנייה לכתב/ת 
