מתרבים הסימנים למלחמת ארה"ב-איראן
טראמפ קלע את עצמו למצב שבו הוא פועל ללא מרחב תמרון וללא קואליציה בינ"ל, כשתי המדינות שדחפו אותו, ישראל וסעודיה, עושות פרצוף תמים
יירוט המל"ט האמריקני על ידי איראן (צילום: שמוליק דודפור)
אפשר וכדאי להתחיל מהשורה האחרונה ומהמסקנות. מלחמה בין ארה"ב לאיראן הופכת לאפשרות מציאותית מאוד. ההנחה שתיתכן "תקיפה כירורגית" יעילה, ושהמהלומה הצבאית תוגבל לפעולה משולבת של כוח אווירי וטילים ותחסל את כל התשתית הגרעינית האיראנית בתוך שעתיים מוטלת בספק רב. ההנחה שישראל כלל לא תישאב למלחמה הזו ותעמוד בצד, כפי שגורמים מדיניים אנונימיים כהרגלם מלהגים בימים האחרונים - מופרכת מן היסוד.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לעיתים קרובות בהיסטוריה, כשסימנים מעידים למלחמה מתרבים ומצטברים, וכאשר הכרזות לוחמניות נתפסות בידי כל צד כהצהרת כוונות, התוצאה היא מלחמה. גם אם מקבלי ההחלטות, אנשי המודיעין, המנתחים והפרשנים תמימי דעים שהמלחמה מיותרת, ש"אף צד אינו ממש רוצה בה", וכי השלכותיה השליליות עולות לאין ערוך על פוטנציאל הישגיה, יש לאותם סימנים כוח ודינמיקה משלהם. כשזה נראה כמו מלחמה, נשמע כמו מלחמה ומתנהג כמו מלחמה, ייתכן שזו תהיה מלחמה.
ראשיתה של המתיחות בפרישה החד-צדדית של ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן. למרות עשרה דוחות רצופים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שקבעו שאיראן עומדת בהסכם, הנשיא טראמפ בחר בפרישה בניגוד לדעת ולעמדת שאר החותמות: צרפת, בריטניה, רוסיה, סין וגרמניה. מבחינת איראן, הפרישה הייתה הוכחה שאין לסמוך על ארה"ב ומחויבותה להסכמים בינלאומיים שהיא עצמה יזמה.
הסיבה לפרישת ארה"ב לא קשורה בהתנהגות איראן, או בביקורות הלגיטימיות על איכות ההסכם המקורי. הסיבה היא הנשיא טראמפ.
איראן היא סוכן אי-יציבות אזורי ונותנת חסות פיננסית וכלי לחימה לטרור. אלא שההסכם לא נועד לטפל בהתנהגותה האזורית ולא לחסום את השאיפות ההגמוניות שלה, אלא לחסום את דרכה ליכולת גרעינית צבאית. מהבחינה הזו, זה היה ההסכם בר-ההשגה ב-2015. לא הסכם טוב, אלא הטוב ביותר שניתן היה להשיג באותו הזמן.
הפרישה היא תולדה של שני גורמים: ראשית, העובדה שהנשיא אובמה חתום עליו, דבר שטראמפ איננו מסוגל לסבול, ושנית - לחץ משולב מישראל וסעודיה לסגת ממנו, ללא כל תחליף, ללא שכנוע בעלות הברית החתומות וללא מדיניות סדורה ליום שאחרי. נפרוש, נטיל סנקציות ונראה מה יהיה. איראן היא נמר של נייר מבחינה צבאית, וטוב היה לו ארה"ב הייתה מתייחסת אליה כך בעשור שקדם להסכם הגרעין, אבל בתחכום מדיני היא כנראה עולה על ארה"ב.
כמה חודשים לאחר הפרישה הטילה ארה"ב סנקציות כבדות על איראן, ובהדרגה הרחיבה אותן במסגרת מדיניות הקרויה "לחץ מקסימלי", שכלל לא ברור מה מטרתה, על אף שמזכיר המדינה פומפאו ממשיך להסביר שהיא תימשך. לדעת טראמפ זה נועד להביא את האיראנים חזרה לשולחן הדיונים לגיבוש הסכם אחר. המצב, הוא סבור, דומה למצב עם קוריאה הצפונית.
בפועל, איראן הגיבה הפוך והיא עתה מתגרה בארה"ב, בוחנת את נחישותה ורצינות כוונותיה ומתנהגת כאילו אין לה מה להפסיד. ארה"ב שלחה נושאת מטוסים? איראן הודיעה שתעלה את כמות האורניום המועשר (בדרגת העשרה נמוכה) למעל ל-300 ק"ג המותרים לה. ארה"ב פלירטטה בקול רם על "תקיפה כירורגית קטלנית"? איראן פגעה פגיעות סמליות בלפחות ארבע מכליות נפט במפרץ.
למעשה, ארה"ב קלעה את עצמה למצב שבו היא פועלת ללא מרחב תמרון מדיני כלשהו, ללא קואליציה בינלאומית, ללא תמיכת בעלות ברית במהלך צבאי כאשר שתי המדינות שדחפו אותה לסגת מההסכם, להטיל סנקציות ולאיים על איראן, ישראל וסעודיה עושות בימים האחרונים פרצוף תמים של "אנחנו לא בעסק, מה לנו ולזה?", כאילו שחיזבאללה לא מצויד באלפי טילים וכאילו שקאסם סולימאני לא מדבר עם חסן נסראללה מדי שבוע.
העובדה שאיראן מדינה שלילית ומסוכנת איננה עומדת כלל לדיון. הבעיה בסיבוב הזה היא טראמפ. דימוי המציאות שלו, השימוש בשקרים ובחצאי אמיתות, ההנחה שהמציאות היא למעשה מה שהוא יגיד שהיא, היותו מוקף בכמה פילדמרשלים של כורסאות והזלזול המופגן והמוחלט במידע ובהערכות של סוכנויות הביון והמודיעין האמריקניות - זו הבעיה.
מצד שני, טראמפ .לא שש להפעיל כוח ואין לו עניין אמיתי באיראן. אם מישהו ישכנע אותו שבשנת בחירות עלייה חדה במחירי הנפט (אינטרס סעודי ורוסי בפני עצמו), עוד מלחמה ואובדן חיי אדם במלחמה מיותרת במזה"ת, ותחמושת ליריביו הדמוקרטים הם מתכון לאסון אלקטורלי, הוא ישתכנע בקלות. עד אז, הסימנים המעידים למלחמה מתרבים.
- אלון פנקס הוא יועץ פוליטי, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אלון פנקס
מומלצים
