וושינגטון, ממציאת קשיות הפלסטיק, אוסרת את השימוש בהן
בשבוע הבא ייכנס לתוקף בוושינגטון האיסור על שימוש בחפץ שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של האמריקנים. לעסקים רבים עדיין אין תוכנית פעולה, ללקוחות לא ממש אכפת. "מה עם ילדים ואנשים עם מוגבלויות?". ולשאלה אחת עדיין אין תשובה: "איך שותים מילקשייק בלי קש?"
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
במאה האחרונה הופקו מיליוני קשיות בבניין הקשים של סטון, מבנה דמוי אבן העשוי לבנים מצהיבות בשכונת מגורים. במבנה שוכן כיום מטה של המשטרה. הסימן הברור היחיד לאופיו ההיסטורי של הבניין הוא לוח זיכרון דיסקרטי שהודבק לקיר מעל פח אשפה לזכרו של מרווין סטון, "ממציא קש הנייר".
על פי האגדה, סטון, שהתיישב בוושינגטון לאחר שנפצע כשנלחם לצד "האיחוד" במלחמת האזרחים, קיבל את ההשראה ערב אחד בזמן שלגם את הקוקטייל האהוב עליו, "מינט ג'ולפ". באותו זמן, אנשים השתמשו לפעמים בקש אמיתי לשתייה, אבל סטון לא אהב טעם השיפון שהם נתנו למשקאות.
הוא לקח מכונה שכבר הייתה בשימוש להכנת מחזיקי סיגריות מנייר, ועשה בה התאמות לייצור קשיות נייר. ב-1888 סטון הגיש בקשה לרישום פטנט. המטרה, כך אמר בבקשתו, הייתה לייצר "תחליף זול ועמיד לקש הטבעי" המשמש בדרך כלל לתרופות ומשקאות.
כמעט 150 שנה לאחר מכן, ביתו המאמץ וכפוי הטובה הפך לעיר השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי סיאטל, שאסרה את השימוש בגרסת הפלסטיק של ההמצאה הפופולרית של סטון. האיסור נכנס לתוקף ב-1 בינואר, אך ניתנה תקופת חסד שנועדה להקל מסעדות ועסקים את המעבר. תקופה זו תסתיים ב-1 ביולי.
"הרבה עסקים עדיין משתמשים בקשיות פלסטיק ואין להם תוכנית פעולה", אמר קירק פרנסיס, שמנהל את המזנון המהיר "טסטמקרס" במפעל מיונז לשעבר, הסמוך לבניין הקש של סטון. היזם הצעיר ניצב בפני אותה שאלה קיומית לפני שנים, כשהשיק את "קפטן עוגייה ואיש החלב", משאית מזון שמכרה מאפים ומוצרי חלב: "איך שותים מילקשייק בלי קש?".
הוא שקל להשתמש בקשיות ממתכת, נייר מתכלה או חומר צמחי - רבות מהן יקרות או דקות יותר מאלה העשויות פלסטיק - ואומר שעדיין לא מצא "פתרון טוב". הוא יודע שלרוב הלקוחות שלו לא כל כך אכפת: "הלקוחות רוצים קשית שפועלת טוב".
אז לגרום לאנשים לוותר על הקשיות שלהם לא יהיה קל. הן היו חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקנית, מאז שהופצו לראשונה כדרך לבלום התפשטות מחלות כשאנשים חולקים כוס שתייה משותפת או שותים מברזיות ציבוריות.
אמריקני נוסף, ג'וזף פרידמן, הרחיב את ההמצאה של סטון בשנות ה-30 של המאה שעברה, אחרי שצפה בבתו נאבקת במילקשייק. השינוי שלו, הקש הגמיש, זכה לפופולריות רבה לצד מוצרים אחרים בתרבות הצריכה של האמריקנים: "טייק אווי" ומשקאות קפואים עם הרבה קרח.
האיסור על שימוש בקשיות פלסטיק הוא בעצם רק התחלה סמלית, אמרה שרה פרין, לקוחה ב"טסטמקרס" שהגיעה עם בתה הקטנה. לילי בת החמש השתמשה בקשית פלסטיק כדי ללגום מיץ פירות מכוס פלסטיק ועליה מכסה פלסטיק. "בלי קש היא תשפוך את הכול", אמרה אמה.
"האיסור נובע מכוונה טובה, אבל מה עם אנשים עם מוגבלויות וילדים?" שאל פרין. "זה יכול לעזור לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו, אבל האם זה באמת מה שיעשה את ההבדל אם לא נתמקד קודם בתאגידים?".
אודל אמר שהוא רואה פחות קשיות מפלסטיק בוושינגטון. "אבל זה לא המקרה במקומות אחרים במדינה", הוא אמר. "אני תמיד נדהם כאשר אני נוסע אל מחוץ לוושינגטון הבירה ומגישים לי שתייה בספלי קלקר" - עוד אובססיה אמריקנית.
לפנייה לכתב/ת 
