גם בנצי גופשטיין דמות מורכבת, ולא מימנו לו סרט
הסערה סביב המימון הציבורי לסרט על עו"ד לאה צמל, מגינת הרוצחים, לא מצביעה על פגיעה בדמוקרטיה. זכותה של מדינה לא לממן תעמולה נגדה
סרט העוסק בעו"ד לאה צמל זכה במקום הראשון בפסטיבל "דוקאביב", והנהלת מפעל הפיס החליטה לבטל את המימון שהיא מעניקה לסרטים הזוכים בעתיד, ואולי גם לסרט על צמל. זה נשמע כמו עוד שלב בהתערבות הפוליטית, בהידרדרות של ישראל אל קץ הדמוקרטיה, ובהשפעת המורשת של מירי רגב, שכצפוי, התבטאה נגד הסרט.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
צמל מעניקה הגנה לרוצחים הנאלחים ביותר, בדרך כלל מתוך הזדהות פוליטית. הסרט עוקב אחרי משפטו של אחמד מנאסרה בן ה-13 שיצא למסע רצח בגבעת זאב, יחד עם בן דודו, שנהרג באותו אירוע. הסרט, טוענים מתנגדי ההחלטה, מציג דמות מורכבת. הם צודקים. אפשר להניח שגם לבנצי גופשטיין יש דמות מורכבת, אבל אף קרן ציבורית לא תממן סרט שמציג אותו כך, מתוך הזדהות ואהדה. במקרה של צמל, עוד לפני הזכייה ב"דוקאביב", הסרט מומן גם על ידי "קרן מקור", הממומנת על ידי משרד התרבות.
כך שלפני שהופכים את ההחלטה ליום שחור לדמוקרטיה, צריך לשים לב במה מדובר. רייצ'ל לאה ג'ונס, הבמאית, לא מסתירה את ההזדהות הפוליטית שלה עם צמל. שתיהן חתומות על עצומת תמיכה במאווי מרמרה, ממחלקת תומכי החרם נגד ישראל. בעקבות הסרט הן מפיצות ביחד תעמולה אנטי-ישראלית מהסוג הידוע. ג'ונס, למשל, טוענת שהמפגע השני מגבעת זאב "נרצח" על ידי ישראל. כך שהשאלה אינה אם יש להן זכות ליצור את הסרט או להיות תועמלניות. בוודאי שיש. השאלה היא אם למדינה יש חובה לממן סרט כזה.
חברה דמוקרטית זקוקה לסרטים בוטים, ביקורתיים ונוקבים. בארה"ב עשו את הסרט האנטי מלחמתי "נולד ב-4 ביולי". אבל שום גוף ציבורי לא מימן אותו. לו מישהו היה פוסל את הסרט על צמל – הייתי מצטרף למחאה. כך שהמאבק אצלנו הוא לא על חופש הביטוי. המאבק הוא למען מימון תעמולה אנטי-ישראלית באמצעות קרנות הממומנות על ידי תקציב ציבורי.
בקרנות הללו יושבים יותר מדי אנשים ששייכים לאותם מעגלים חברתיים, ורבים מהם בעלי אותה אג'נדה פוליטית. לפעמים הם יושבים על תקן של לקטורים, שמחליטים מי יקבל פרס או תקציב. לפעמים הם אלה שמגישים בקשה לתקציב, או שהסרט שלהם מועמד לפרס. "מדובר בגילוי עריות", אמר לי אדם שמעורב בעשייה שם.
האבסורד הזה לא קיים בשום מדינה דמוקרטית, אבל זה לא מפריע לחברי מקהלת הברנז'ה לחזור על הפזמון של "קץ הדמוקרטיה". גם בארה"ב, שחופש הביטוי בה זוכה לדרגת קדושה, בהתאם לתיקון הראשון בחוקה, רשאית הקרן הלאומית לאמנויות (NEA) לשלול מענק מיצירה שלא עומדת בקריטריון של "כיבוד למגוון האמונות והערכים בציבור האמריקני". העיקרון הוא – יש חופש ביטוי, אין חובת מימון, והוא זכה לגיבוי מבית המשפט העליון בארה"ב.
במקרה דנן חברי ועדת הפרס היו שלושה זרים ושני ישראלים. זה בכלל לא בטוח שההחלטה הייתה פוליטית, אבל זה לא מפתיע שהסרט הפך מהר מאוד לקמפיין תעמולה – משום שהיוצרת והגיבורה שייכות לאותה מחלקת תעמולה. ולמרות זאת, מימון ציבורי הוא עניין ראוי. גם מימון של יצירות ביקורתיות מאוד הוא עניין ראוי ונחוץ. בלעדיו, חלק מהיצירה הישראלית תגווע. וזה עדיין לא אומר שמשלם המסים חייב לממן כל יצירה.
במחאה על ביטול המימון פרסמו איגודי היוצרים הודעה שלפיה "חברה בריאה ודמוקרטית היא כזו שיש בה מתן ביטוי לקולות מגוונים, לעיתים סותרים, חברה שבה צדק חלוקתי וחופש ביטוי הם שני צדדים של אותו המטבע". צודקים. אבל מה הקשר? יש לי בקשה אחת ליוצרים: הציגו לנו מדינה אחת בעולם שמעניקה מימון לקמפיין תעמולתי מהסוג של צמל וג'ונס. אחר כך, רק אחר כך, נמשיך בדיון.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
