פוליטיקאים ישראלים שתקנים ופחדנים
לקראת הבחירות מרבים הנבחרים והנבחרים לעתיד לתקוף זה את זה. אבל מה דעתם על הגירעון? ותקציב הביטחון? והעלאת מסים? פה הם משתפנים
לא אהבתי את שני הסבבים של העימותים הטלוויזיוניים שנערכו בימים האחרונים בין המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב. שלטו בהם יותר מדי רגשנות, כולל סיפורים אישיים סוחטי דמעות, קיצוניות מילולית ושנאה יוקדת לטראמפ. ברכיבה על סערת רגשות ועל גלי סלידה-שנאה אישיים, הפופוליזם תמיד יותר חזק מהליברליזם: בבריכה מעין זו הוא למד לשחות, ובה הוא צפוי לנצח.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בהתייחסות מעשית, מציאותית וממוקדת לבעיות היסוד בכלכלה ובחברה, לעומת זאת, הפופוליזם צפוי לחשוף את חולשותיו ולספוג תבוסה. הנשק היעיל נגד פופוליזם מהקצה האחד של המפה הפוליטית אינו פופוליזם מהקצה ההפוך, אלא שיקול דעת, מתינות, מידתיות. פנייה להיגיון ולשכל של הבוחר ולא לאמוציות רגעיות שלו.
ועדיין, העימות לקראת הפריימריז במפלגה הדמוקרטית עלה במידת רצינותו עשרות מונים על הרדידות האיומה האופיינית לשדה האלקטורלי הנוכחי בארץ. עולם אחר ממש. למשל בכלכלה. נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, קבע כי הגירעון בתקציב צפוי לזנק בשנה הבאה ל-4.5% מהתוצר המקומי, שיעור כמעט כפול מהיעד שאושר בכנסת, 2.5% מהתוצר.
את הבור – 30 מיליארד שקל לפחות – לא ניתן יהיה, לטענתו, לסגור רק על ידי כמה קיצוצים בהוצאות הציבוריות האזרחיות. לכן, הבהיר, לא יהיה מנוס מהעלאת נטל המס. ומה אומרים על כך ראשי המפלגות והרשימות האופוזיציוניות המתכוננות לבחירות? איך מציעה כחול לבן לטפל בגירעון – במה לקצץ, אילו מסים חדשים להטיל, אילו גזרות להוציא לפועל? ואולי היא מוכנה להשלים בשנה הבאה עם הגירעון החריג? אין לדעת. ראשיה מילאו את פיהם מים.
במסיבת העיתונאים שבה הודיע אהוד ברק על כינון מפלגה חדשה הוא שפך אש וגופרית על נתניהו. אולי לא הקשבתי בריכוז מספיק, אך לא שמעתי ממנו מילה על האמצעים שהוא ועמיתיו מציעים כדי להתמודד עם המשבר התקציבי. האם הם מצדדים בקיצוץ בתקציב הביטחון, שממדיו תופחים ביחס הפוך לסיכונים האסטרטגיים?
בממשלת נתניהו, שבה כיהן כשר ביטחון, הסכים ברק לשני מהלכים מנוגדים: לקיצוץ שהוביל שר האוצר יובל שטייניץ בבסיס תקציב הביטחון, ולתוספת דו-ספרתית מיוחדת למימון ההרפתקה האנטי-איראנית (שלא הייתה אף פעם יותר ממשית מ"מלחמת הכוכבים" של ממשל רייגן, ונועדה להשיג הולכת שולל בינלאומית דומה).
מה דעתו של ברק על הגודל הרצוי של תקציב הביטחון עכשיו? באילו מסים נוספים על המגזר העסקי תומך היזם קובי ריכטר, ממייסדי המפלגה החדשה, ולאילו הוא מתנגד? ופרופ' יפעת ביטון – האם היא בעד או נגד ההמשך של מבצע מחיר למשתכן, או העלאת גיל הזכאות לפנסיה לנשים עובדות?
והיו"ר החדש של מרצ, ניצן הורוביץ – מה עמדתו בסוגיות הללו, ומה הוא חושב על הפטור ממסים על יבוא אישי של עד 75 דולר? גם מפלגת העבודה תבחר יו"ר חדש – האם יהיה לו או לה את האומץ לומר לבוחרים ממעמד הביניים שבקרוב הם ייאלצו להדק את החגורות ולרדת ברמת החיים?
ה־OECD מעריך את ההשקעה הדרושה בארץ בתחבורה ציבורית בשנים הקרובות ב-200 מיליארד שקל לפחות. כלכלנים בבנק ישראל ובמכון אהרון במרכז הבינתחומי נוקבים בסכומים גבוהים יותר. היה נחמד לשמוע מהפוליטיקאים המתרוצצים מאולפן לאולפן התייחסות כלשהי להשקעה הכרחית זו ולמקורות המימון שלה. אבל הם דוממים.
כבר התרגלנו לכך שהמפלגות נמלטות כמו מאש מפירוט תוכניותיהן בתחום המדיני באופן כללי ומול הפלסטינים בפרט. עכשיו הן רוצות להרגיל אותנו לדממה גם בתחומי הכלכלה, התקציב, החברה והתשתיות. מבחינתן, שתיקה אולי שווה זהב – אבל מבחינתנו היא שווה לפחדנות.
- סבר פלוצקר הוא הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
