טראמפ יכול ללמוד מסדאם חוסיין

ככל הידוע, המטרה של טראמפ במאבקו באיראן היא הגרעין. האם זה הכיוון היחיד? הרודן העיראקי גילה בשעתו נקודה רכה יותר בבטנם של האייתולות

יוסף ארגמןפורסם: 07.07.19 , 08:19

סדאם חוסיין (צילום: AP)

מאדולף היטלר עד יוזף סטלין, מסדאם חוסיין ועד קים ג'ונג און, חוזרים ונשאלים מומחי הנפש אם האנשים הללו משוגעים. הצורך באבחנה נכונה הוא בעל חשיבות עליונה. הרי חולה הנפש המסוכן ביותר, על פי אחת ההגדרות הקליניות, הוא הטיפוס שלא מסוגל לרסן את הזעם הפנימי העצום והמעוות שלו ועובר ישר מאיומים מטורפים למעשים מטורפים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

האם המנהיג העליון של איראן ונשיאה הם משוגעים מן הסוג הזה? לא בטוח. נראה שהגדרתם קרובה יותר לדברי פולוניוס על המלט במחזה השייקספירי: "אמנם זהו שיגעון, אבל יש בו שיטה". והשיטה האיראנית – גם בימים אלה של מיקוח עם המערב ופזילה לישראל – היא כנראה שיטת "הבזאר הפרסי" העתיקה.

האיראנים ידועים כאמני המיקוח המסחרי המפותל. הם אלה שהמציאו, כנראה, את המוסד הכלכלי ושמו "בזאר". פירוש השם הוא: המקום של המחירים. מטרתו היא להוציא במתק שפתיים ובערמת הנחש את המחיר הטוב ביותר למוכר, גם אם התהליך יימשך שעות ואף ימים. זה, כנראה, מה שעשו האייתוללה והנשיא למערב בימים האחרונים.

כמו שני מתאגרפים כבדים, יומיים לפני הקרב המכריע, הלמו השבוע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והמנהיג העליון עלי חמינאי זה בזה בלשונם המשתלחת. האייתולה איים לשרוף את ישראל תוך חצי שעה וטראמפ נפנף ב"כמה דברים לא נחמדים".

עדיין שלטת התחושה שהאיראנים אכן מתמקחים בחריפות אבל לא יעזו לתקוף באופן מז'ורי. היא מתבססת גם על תקדים היסטורי: האייתוללה חומייני הכריז בשעתו כי מטרת מלחמת איראן-עיראק, שנמשכה שמונה שנים, היא לא פחות מאשר להיכנס לבגדד ולחסל את שלטונו של סדאם חוסיין. זה היה נכון כל עוד המלחמה התנהלה בביצות שט אל-ערב, בהשתתפות אלפי ילדים שהוקרבו בשדות המוקשים. אבל כאשר לראשונה הפכה העיר טהרן עצמה מטרה – השתנתה מקצה לקצה עמדתו הנחרצת, לכאורה, של חומייני.

עוד בערוץ הדעות ב-ynet:

היה זה כשהרודן העיראקי החליט לנקוט צעד קיצוני. הוא השיג משליט לוב דאז מועמר קדאפי 200 טילי סקאד ארוכי טווח, במשקל 250 ק"ג האחד, ושיגר אותם לעבר הבירה טהרן. ההצלחה הייתה גדולה מהצפוי: החלה מנוסה רבתי מעיר הבירה; תפקודם של מוסדות הממשלה והדת נפגע באופן משמעותי, ועל העיר השתלטה סכנת אנרכיה.

לא חלף זמן מיותר וחומייני, אבי המהפכה האסלאמית באיראן, שטען שלעולם לא יחתום הסכם עם סדאם, הודיע מיידית על סיום המלחמה באופן כמעט חד-צדדי. הוא נכנע. היו מומחים שהסיקו מכך כי האיראנים אינם מסוגלים להכיל פגיעה משמעותית במרכז השלטוני שלהם.

בקרב מומחים בעולם נוצרה הסכמה מסוימת: ההנהגה האיראנית, מחומייני ועד ימינו, לא לוקחת, כנראה, סיכונים צבאיים משמעותיים. במלחמה האכזרית שהתנהלה בצ'צ'ניה הם לא נתנו אפילו כדור אחד למורדים. כל זאת, כמובן, מפחד הדוב הרוסי. נשק ותמיכה בהחלט ניתנים לחיזבאללה ולחמאס ולא במקרה: הארגונים הללו רחוקים מאיראן ואין, לכאורה, סכנה של פגיעה ישירה בטהרן מצד ישראל.

מכאן ניתן ללמוד, אולי, שגם להנהגה אידיאולוגית קיצונית ועטופת סוד, דתית או חילונית, יש גבולות שהיא מתקשה לעבור ביודעה את משמעות הצעד הזה לבירתה ולמרכזי השליטה שלה.

ומכאן מתבקשת שאלת המשך: האם במקום לכוון למתקני הגרעין, צריך מי שייצא לאותה תקיפה אפשרית, לכוון דווקא למוסדות השלטון בטהרן?