שתף קטע נבחר

כשאורה נמיר צעקה על 5 שוטרים צרפתים

אנשים הרימו גבה לנוכח החברות שלי עם הפוליטיקאית הקשה והקפדנית הזאת, אבל אני הכרתי אורה אחרת. ממש אחרת. פרידה מאישיות יוצאת דופן

 

אורה נמיר (צילום: עמית מגל)
אורה נמיר(צילום: עמית מגל)

כשנשלחתי על ידי "ידיעות אחרונות" להיות כתבת העיתון בפריז הגיעה אורה נמיר לבקר בעיר והציעה לי ללכת איתה בשבת בבוקר לתערוכה במרכז פומפידו. היא הייתה כל כך מאורגנת עד שהכינה כרטיסים חודשים מראש. בבוקר טלפנתי אליה ואמרתי לה שיש שינוי בלוח הזמנים כי הבטחתי לבן שלי ללכת לקנות לו גיטרה. מדובר בחנות במרכז העיר שם יש בעיות חניה, אמרתי לה, וזה ייקח זמן. הצעתי שנדחה את הפגישה בפומפידו לשעה מאוחרת יותר.

 

 

"מה את מדברת", היא אמרה לי בקולה הסמכותי. "אני אבוא אתכם, אשמור על המכונית ואתם תקנו גיטרה". הבן שלי היה אז בן 8, רק התחיל ללמוד לנגן, ולא רציתי לאכזב אותו. קיבלתי את הצעתה: נדחסנו לתוך מכונית הרנו הקטנה שלי ונסענו לרו דה ראן, אחד הרחובות הסואנים ליד סן ז'רמן דה פרה, שם היה היכל הגיטרות. חניתי על המדרכה כהרגלי, נכנסתי עם בני לחנות, ואורה, שהייתה אז שרה בכירה בממשלת רבין, עמדה ושמרה על המכונית מפני הפקחים.

 

כשיצאנו מהחנות עם הגיטרה ביד, זאת הסצנה שנקלענו לתוכה: אורה עומדת וצועקת על חמישה שוטרים מקומיים שרצו לגרור את המכונית. היא לא דיברה מילה צרפתית, והם לא הבינו מה היא רוצה מהם, אבל את שלה היא עשתה. היא כל כך הפחידה אותם עד שהם ויתרו על הגרירה. כשהתקרבתי למכונית הם נדו בראשם ומלמלו משהו שנשמע כמו בקשת סליחה.

נעצבתי כששמעתי על מותה אף שבעצם היא כבר הרבה שנים לא ממש איתנו. אהבתי אותה מאוד, ומעטים מבין חבריי הצליחו להבין איך אני נמצאת בקשר חברי עם אישה כל כך קשה, מחמירה, מלכת הארגון, הניהול והסדר, ואני בדיוק הפוכה ממנה, לא מסוגלת לנהל אפילו את המאפרה שלי.

 

הכרתי אותה כשהייתי כתבת לענייני מפלגות וכתבת מדינית. היא הייתה מקור אמין. גם כשלא הייתה יכולה לאשר לי סיפור או סקופ, היה לה מנוד ראש מיוחד שממנו יכולתי להבין אם המידע שבידי הוא מדויק או מדויק למחצה וצריך להמשיך לעבוד עליו כדי להצליב.

 

במשך עשרות שנים שמרנו על קשר ידידותי עמוק. גיליתי אורה אחרת, קלילה, כזאת שיודעת להתפרץ בצחוק מתגלגל וליהנות מכוס יין. למדתי ממנה הרבה על פוליטיקה וחברות. היא הייתה מאגר מהלך של מידע על מדיניות, אישיות של פוליטיקאים, וכן, גם רכילות עסיסית נדרשת.

לימים היא אושפזה בשווייץ לניתוח מסובך להסרת גידול במח. נשלחתי מפריז על ידי העיתון לרדוף אחריה, לעשות לה פפראצי עם הצלם ולהביא סיפור למדינה שעקבה בחרדה אחרי הדיווחים על אודותיה. לפני שאושפזה ניגשתי אליה בלובי של בית החולים ואמרתי לה: "אורה, אנחנו מיודדות, לא נעים לי לרדוף אחריך, אבל אני כאן במשימה. תני לצלם אותך כשאת נכנסת לבית החולים, אניח לך לנפשך ואבוא לבקר אותך כשתתעוררי מהניתוח".

 

היא הסכימה, וכך קיבלנו צילום שלה מנופפת לשלום, נפרדת ונכנסת למעלית בבית החולים בשוויץ, שעות לפני הניתוח. היה זה כמובן צילום בלעדי.

 

כשמונתה לשגרירה בסין גזרה על עצמה שתיקה ולא התראיינה. העורך שלי לחץ ובסוף היא הסכימה לתת לנו ראיון בלעדי, וגם הביאה את שר החוץ הסיני להתראיין אצלי כשהגעתי לבייג'ין.

לאה רבין (ארכיון ידיעות אחרונות)
לאה רבין. לילה של סיפורים לפני פרידה(ארכיון ידיעות אחרונות)
 

כשהתמניתי לכתבת העיתון בוושינגטון היא טלפנה אלי ואמרה שהיא מאוד רוצה לבקר כי עד אז מעולם לא הייתה בעיר. היא ציינה שהיא פוחדת ללכת למלון משום שמאז ניתוח המח היא לעיתים מתעוררת בלילות ופוחדת ליפול. הזמנתי אותה להתגורר אצלי.

 

זה היה ערב ראש השנה, ובאותו זמן הגיעה לעיר לאה רבין, שהייתה חברתה וגם ידידה שלי. לאה באה לקבל טיפולים חדשניים במחלת הסרטן שבה לקתה. היא טלפנה אלי והתלוננה שהשגריר הישראלי יודע שהיא בעיר, ולמרות זאת לא הזמין אותה לארוחת חג. הזמנתי אותה מיד אליי.

 

לאה הייתה חלשה, כואבת, וצלולה לחלוטין. כשסיימנו את הארוחה היא התיישבה על הספה, כולנו סביבה, והפליגה בסיפורים שרק מעטים מהם אני יכולה לספר. היא התחשבנה עם אהוד ברק, חשפה סודות על ערפאת, היא דיברה ודיברה ואנחנו ישבנו כולנו עד 2:00 לפנות בוקר. כשהיא הלכה עם הנהג והמאבטח, אורה אמרה לי שיש לה הרגשה שלאה דיברה כל כך הרבה כי היא מרגישה שהיא נפרדת. חמישה שבועות לאחר מכן הלכה לאה רבין לעולמה.

את אורה בצלילותה ראיתי לפני כמה שנים בתל אביב. מדי חג היא צלצלה לאחל חג שמח ולדבר על המצב. לאחרונה יעצו לי חבריה הקרובים לא לבוא לבקר אותה. היא כבר לא מזהה, לא יודעת, אפילו לא זוכרת שהייתה שרה בממשלה או שגרירה בסין.

 

אישה יקרה שהאמת תמיד הייתה נר לרגליה. פוליטיקאית עם שאר רוח, נאמנה למפלגתה ולחבריה, ליברלית, דמוקרטית, אשת שמאל גאה. כל חייה נשאה את הכאב הנורא על כך שלא הצליחה ללדת. לעיתים נדירות הסכימה לדבר על הנסיבות שהפכו אותה לעקרה. תרומתה למדינה תיזכר תמיד.

 

נוחי בשלום על משכבך חברה אהובה.

 

  • אורלי אזולאי היא שליחת ynet ו"ידיעות אחרונות" בוושינגטון

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים