משפחתו של אורון ירדן: "איך אפשר לסלוח לרוצח כזה"
ב-1980 חטף צבי גור את אורון בן ה-8, ורצח אותו ליד ביתו בסביון. מאז מת האב משברון לב, האם ניסתה להתאבד, וגם האחים חיים בצל הגעגוע. היום תדון ועדה אם לשחרר את הרוצח מהכלא, 6 שנים לפני ריצוי מלוא עונשו. "עבורנו אין אופציה לשחרור מוקדם של רוצח כזה", אומרת האחות ליאורה
בני משפחת ירדן לא יתגברו לעולם על הכאב . כמעט 40 שנה חלפו מאז הרצח של הילד אורון ירדן שזעזע את המדינה — והמשפחה עדיין חיה את הטרגדיה הזו מדי יום, מדי שעה. אבי המשפחה, עמוס ירדן, קצין בכיר בחיל האוויר, עוזרו האישי של משה דיין ובעל סוכנות ביטוח מצליחה - מת שבור לב בגיל 77 לאחר שסבל במשך שנים מדיכאון עמוק. האם, פנינה, שראתה את משפחתה מתפרקת ניסתה להתאבד ולא התאוששה אף פעם מהאובדן. גם חייהם של האחים, רועי וליאורה, מתנהלים מאז בצל הגעגוע לאחיהם הקטן, שנרצח בשנת 1980. וכאילו שהצער לא מספיק עמוק, היום תדון ועדת השחרורים בבקשתו של הרוצח, צבי גור, להשתחרר מהכלא, כפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות".
בשיחה שקיימנו אתמול (יום ג') עם האחות ליאורה ירדן, בנוכחות עו"ד לימור לוי שמלווה את המשפחה, היא לא מסתירה את זעמה: "עבורנו אין אופציה לשחרור מוקדם של רוצח מתועב כמו צבי גור. אנחנו דורשים שהוא ירצה את מלוא העונש שקיבל, 45 שנה בכלא, עד תום. יש לו עוד שש שנים שלמות בכלא מאחורי סורגים. נקודה!" היא מרימה את הקול בסערת רגשות.
"המשפחה שלנו עברה במשך השנים סבל בלתי יתואר, טרגדיה אחר טרגדיה", ממשיכה לספר האחות ליאורה. "לא מספיק שרצחו את אורון, אבא שלי נפטר משיברון לב, אחי רועי סבל גם הוא מדיכאונות. הוא גייס את כל הכוחות שלו והיה פעיל מאוד בהתעסקות בפרשת הרצח הנוראית הזו שכל ילד באותה תקופה ידע לדקלם את כל הפרטים המתועבים שלה. אמא שלי הייתה צריכה להתמודד גם עם שיברון הלב שלה, גם עם הטיפול באבא ועם הפרידה הקשה ממנו לאחר שנפטר וגם עם הטיפול ברועי. בנוסף, היא בעצמה חלתה בסרטן. רועי שבור, הוא לא יכול להתמודד כרגע עם העניין של ועדת השחרורים. הסבל שלו כיום רק ממחיש את עומק השבר שהטרגדיה הזו גרמה לחיים שלו ושל כולנו. אמא שלי כבר בת 84, לא במצב בריאותי טוב, אבל היא יודעת ומבינה הכל. הסבל שלה לעולם לא ייגמר. אני מקווה שהוועדה לא תעשה את זה קשה יותר".
לליאורה חשוב להדגיש שהדברים שמיוחסים לאמה כאילו כבר לא מעניין אותה מה יעלה בגורלו של הרוצח — אינם נכונים. "אני חוששת שבוועדה פירשו לא נכון את הדברים שלה. היא אמרה שכלו כוחותיה להתמודד עם הטרגדיה ולזה נתנו פרשנות מעוותת כאילו מדובר בחוסר אכפתיות שלה. זה ממש לא מה שהיא מרגישה".
"המחשבה עליו מצמררת"
זאת אחת מפרשות הרצח הקשות בתולדות מדינת ישראל. לפני 39 שנה נחטף אורון ירדן בן השמונה בזמן שטייל עם כלבו ורכב על אופניו, סמוך לביתו בסביון. צבי גור, אז בן 33, לבוש במדי צה"ל, שיכנע את אורון לעלות לרכבו וחטף אותו. לאחר מכן פנה למשפחה ודרש כופר בגובה של שני מיליון לירות תמורת החזרתו. כל המדינה עקבה בזעזוע אחרי הפרשה ואפילו ראש הממשלה, מנחם בגין, יצא בקריאה נואשת לחוטפים לשחרר את אורון. לאחר שגור הפקיד את כספי הכופר בבנק, הוא נתפס על ידי המשטרה, הודה במעשה והוביל את החוקרים למקום שבו קבר את אורון.
גור הורשע ברצח, חטיפת קטין וסחיטה באיומים. הוא נידון למאסר עולם ועוד 34 שנה בכלא. חמש שנים לאחר שנכלא, הוא הצליח לברוח מהמאסר, העמיד מדינה שלמה על הרגליים ונלכד כעבור מספר ימים. ב־1999 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל־45 שנה. לפני כשנתיים החליטה ועדת השחרורים לשחרר את גור לפני שריצה את כל עונשו, אך הפרקליטות עירערה וגור, כיום בן 72, נותר בבית הסוהר. היום יעלה עניינו שוב בפני ועדת השחרורים ובמשפחת אורון לא מסתירים את החשש מההחלטה.
"איך אפשר לסלוח לו", שואלת האחות ליאורה. "הרוצח הזה ניהל שיחות עם אמא שלי על כופר כשבעצם אחי שלי כבר לא היה בחיים. הוא נתן לה להיאחז בתקווה שהילד שלה חי תוך שהוא השמיע לה הקלטה של ילד אחר. אין יותר אכזר מהאיש הזה. אסור שייצא מאחורי סורגים. המחשבה שהוא ייצא לחופשי ויסתובב ברחובות מצמררת אותי. יותר נכון מבעיתה אותי. הטראומה של כולנו עוד טרייה ולא רק שלנו — של כל המדינה. אין אחד שלא מכיר את פרטי המקרה של הרצח של אחי". השעות עד להחלטה, היא מספרת, מורטות עצבים. "זה מתסכל אותי ובעיקר מפחיד אותי מה יחליטו בוועדה".
"רועי סובל בכל שנייה, בכל דקה מאז שאורון נרצח. הזמן לא עשה את שלו, הכל רק נהיה יותר גרוע", מאשרת האחות ליאורה את דבריו.
בראיון שהעניקו למוסף "24 שעות" בשנת 2008, סיפרו ההורים עמוס ופנינה, את שעובר עליהם. זמן קצר לאחר הראיון נפטר האב. "מספר פעמים במהלך המשפט של צבי גור רציתי לקחת את החרב שאבי קיבל במתנה ממלך ירדן ולהרוג את הרוצח", הודה עמוס בראיון ההוא. "אני כמעט משוכנע שלולא סידורי האבטחה הכבדים בבית המשפט, הייתי עושה את זה. צריך להוריד לאיש הזה את הידיים. אני בטוח שאם אורון היה חי היום הוא היה משרת בצבא קבע כקצין, בדיוק כמו אביו וסבו".
פנינה, לעומת בעלה, סיפרה כי תמיד חשבה שההתמודדות הטובה ביותר עם המקרה היא לא להפגין רגשות — לשמור את הכעס עמוק בפנים. "ב־1980, כשקרה המקרה, הייתי צריכה לקבל אוסקר עבור השחקנית הטובה ביותר של מדינת ישראל. כולם אמרו אז, 'תראו אותה. תראו איך היא מחזיקה מעמד'. אסור היה לי לבכות. ברגע שראו שאני בוכה, כל המשפחה התמוטטה. אמרתי לעצמי, 'פנינה, את לא יכולה להרשות לעצמך את הלוקסוס הזה. קחי את עצמך בידיים'. שילמתי מחיר גבוה מאוד על זה. שבע או שמונה שנים לאחר המקרה ניסיתי להתאבד. בעקבות כך אושפזתי למשך תקופה בבית חולים גהה. לא רואים את זה עליי, אבל סחבתי את כל המשפחה על הגב שלי. רועי, הבן הבכור, היה נעלם בשעות הלילה מהבית. כשהוא היה חוזר שאלתי אותו, 'רועי, איפה היית?' הוא היה אומר לי, 'הייתי בבית הקברות. הלכתי להכניס את אורון לעניינים'. אמרתי לו, 'רועי, אני לא מרשה לך ללכת באמצע הלילה. אתה עלול להיכנס למרה שחורה. אם אתה רוצה ללכת, אנחנו נלך ביחד ביום. אבל אל תלך לשם לבד בלילה'".
במהלך הראיון סיפרו בני הזוג גם על המשבר הכלכלי שחוו בעקבות הרצח. "לאחר ניסיון ההתאבדות והאשפוז שלי, עמוס נגמר לגמרי, הוא הפסיק לעבוד", סיפרה פנינה. "הוא כבר לא טיפל בקליינטים וכעבור כמה זמן נאלצנו למכור את העסק".
לאחר הרצח מיהרו בני הזוג ירדן להציע את הווילה המשפחתית בסביון למכירה. הזיכרונות היו קשים מדי עבורם. "הצלחנו למכור אותה רק אחרי שלוש שנים", סיפרה פנינה. "בגלל המקרה, אף אחד לא רצה לקנות מאיתנו את הבית. בסוף מכרנו אותו במחיר נמוך בעשרות אלפי דולר מהשווי שלו. לא יכולתי להמשיך ולחכות, לא יכולתי להמשיך לגור בבית. אנשים שיגעו אותי במשך שנים ארוכות. היה אחד שהיה מצלצל אליי כל חג ואומר לי, 'גברת ירדן, מה את שומעת מאורון'? כל חג הוא היה מצלצל אליי, שחס וחלילה אני לא ארגיש יותר מדי טוב. כל הפסיכופתים של מדינת ישראל גילו את מספר הטלפון של משפחת ירדן מסביון. עשו לנו את המוות. זאת אחת הסיבות שרציתי לעזוב את הווילה שלנו מיד לאחר המקרה".
זכות של כל האסירים
האם יש סיכוי לשיקום אמיתי של רוצח אכזר כמו צבי גור? הקרימינולוגית, פרופ' מלי שחורי ביטון, מאוניברסיטת אריאל, מסבירה את הדילמות: "להגיד לך שבאופן אישי לא הייתי רוצה שצבי גור יישאר בכלא? הייתי רוצה. אבל אם יש חוק, החוק צריך לקום גם על הרוצח הכי מתועב. גם רוצחים מתועבים משתחררים. פה מדובר במקרה באמת קשה, מזעזע, כשמדברים על ילדים זה נוגע לכולנו במקומות הכי רגישים, וזה איום ונורא. אבל יש הרבה רוצחים שהשתחררו כי שליש נוכה מהעונש שלהם. לדוגמה חוה יערי ואביבה גרנות ויש עוד הרבה. כל עוד יש ועדת שחרורים בישראל הוא צריך לקבל אותה. הוועדה יכולה להחליט שהוא לא מתאים לשחרור, אבל אנחנו לא יכולים לא לאפשר לו ללכת לוועדה, זו זכות של כל האסירים".
- האם אסיר כזה לא צריך לשבת בכלא עד סוף ימיו?
"חקיקה משתנה גם בהתאם לתפיסות ציבוריות וחברתיות. אם יבוא מחוקק בעקבות לחץ חברתי או ציבורי וישנה את החוק, אני האחרונה שאתנגד לכך שבן אדם כזה יישאר כל חייו בכלא. יכול להיות שצריך לעשות שינויי חקיקה, שבמקרים קיצוניים כמו המקרה המזעזע הזה, לא תהיה אופציה של ועדת שחרורים ואז לא תהיה זכות לשחרר אותו, אבל כרגע ברמה החוקית יש לו את הזכות הזו".
- ומה לגבי המסוכנות שלו?
"אני לא מכירה את המקרה הפרטי של צבי גור לעומק, אבל באופן כללי הרשות לשיקום האסיר בונה תוכנית לכל אסיר משוחרר על פי התאמה אישית. אני בעד שיקום, וניתן תיאורטית לשקם אדם כזה. כשמדברים על הסיכוי להשתקם לא מסתכלים רק על מה הוא יעשה עם עצמו, מסתכלים כמה הוא מסוכן לחברה, האם הוא יפגע עוד פעם. אני מניחה שאחרי 40 שנה כמעט שהוא ישב בכלא יהיה שינוי".
ד"ר רותם אפודי, מפקחת ארצית ברשות לשיקום האסיר, נותנת לנו הצצה להליכי עבודות השיקום עם אסירים. "מניסיוני תהליך השיקום בגילים מבוגרים מצליח ונדירים המקרים שהם יחזרו למאסר, הגיל עושה את שלו, העייפות עושה את שלה. אסירים ששפוטים לתקופות מאסר ארוכות מתחילים את תהליך השיקום עוד במהלך המאסר. ברוב המקרים האסירים האלה כבר משולבים באגפי שיקום וזה מאפשר שיקום ושחרור הרבה יותר מדורג מהרגיל. עקב האכילס הוא שפעמים רבות הם משתחררים בגיל מבוגר, ולגיל יש השפעה על יכולת השיקום מכמה אלמנטים — מציאת דיור, קשיים עם המשפחה והקושי המרכזי — מציאת עבודה. רבים מהם יתקשו למצוא מקומות עבודה אם בכלל.
"אנשים שנכנסו לכלא בגילים צעירים ומשתחררים בגילים מאוחרים צריכים להתמודד עם שינויים גדולים, הם לפעמים יכולים להיות מאוד מבוהלים מהתחבורה, מטלפונים, מקצב חיים ששונה מזה שהם התרגלו אליו ולכן אנחנו מניחים שהשיקום שלהם יהיה ממושך יותר. אין ספק שהפרסום של אסירים בעבירות מתוקשרות מקשה על יכולת ההשתלבות שלהם גם בשוק התעסוקה וגם בקהילה. ידוע שזה אחד העונשים שחווים אסירים בגין עבירות חמורות, ואני חושבת שרובם מוכנים לזה נפשית".
- כשמדברים על אדם כמו צבי גור שביצע חטיפה ורצח כל כך מזעזעים? על מה הוועדה צריכה להסתכל?
"יש השפעה לעבירה ולחומרתה, למרות שפורמלית ועדת שחרורים מסתכלת קדימה ולא אחורה. היא מסתכלת על השחרור ולא על העבירה שהוא ביצע. עם זאת, לחומרת העבירה והנסיבות יש השפעה משמעותית. חשוב לבחון האם הוא הודה במעשה, האם הביע חרטה, מה אומרת חוות הדעת של הרשות לשיקום האסיר ושל רשויות הכלא והמבחן הראשון הוא האם האדם מסוכן לציבור. במקרה של גור קראתי עליו בעיתונים ושמעתי על המקרה, אבל עד היום אני לא באמת יודע מה היו המניעים שלו והאם היה חולה נפש. לא במובן המשפטי אלא במובן של האם יש לו הפרעה שעדיין מסכנת את שלום הציבור. לא אוכל לתת תשובה לגביו לפני שאראה את התיק ואקרא מה קורה איתו היום. בכל פעם שוועדה משחררת רוצח היא חייבת לבחון האם היא פוגעת בביטחון הציבור".
- מי יושב בוועדה?
"בוועדה יושבים לרוב שופט בדימוס שהוא יו"ר הוועדה. עובד סוציאלי וקרימינולוג. הוועדה יכולה להחליט גם ברוב של שניים נגד אחד. למשל, שני הנציגים שאינם משפטנים יכולים להחליט ביחד נגד עמדת השופט. לרוב זה לא קורה, לרוב אין חילוקי דעות ורוב המקרים מוסכמים".
- שופט כמוך שישב גם בוועדת שחרורים, לפני כן היה זה ששלח עבריינים לכלא.
"הלך המחשבה של יו"ר ועדת שחרורים צריך להיות הפוך לחלוטין מזה של שופט. השופט מסתכל על העבר ועל העבירה. בוועדת שחרורים אנחנו מסתכלים על העתיד ועל הסכנה. נכנסים גם שיקולים של חמלה ופגיעה בציבור. עבירות רצח הן כמובן קשות מאוד בהיבט הזה".
לפנייה לכתב/ת 
