נתניהו הופך את ברק למלכודת דבש

רה"מ לא מודאג מיריבו המתקמבק. הוא בונה עליו שיגנוב קולות למפלגות השמאל-מרכז ויוריד אותם לטמיון. היחיד שנתניהו מפחד ממנו הוא ליברמן

אמנון אברמוביץ'פורסם: 10.07.19 , 07:52

אהוד ברק (צילום: רויטרס)

מפלגת שלטון מוחלפת תמיד על ידי אלטרנטיבה ולא על ידי אופוזיציה. ההבדל בין אלטרנטיבה לאופוזיציה הוא בשפה, בסגנון, בווליום, בסדר עדיפות, יותר עקרונית ופחות פרסונלית. אופוזיציה אמורה להיות צווחנית, קנטרנית ותוקפנית. אלטרנטיבה חייבת להיות אחראית, מאופקת, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה ממלכתיות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מסוף שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-90 התייצבו מול שלטון הליכוד יצחק רבין ושמעון פרס. רבין תיפקד כאלטרנטיבה. פרס כאופוזיציה. רבין היה מקובל על בוחרי ליכוד. פרס היה שנוא עליהם. מיותר להזכיר מי מהשניים ניצח את הליכוד. כעת, למשל, בני גנץ מתנהג כאלטרנטיבה ואהוד ברק כאופוזיציה.

בבחירות האחרונות התאזרח המונח "חיבורים". עכשיו קלטה השפה הפוליטית מונח חדש: "אנרגיות". המונח "חיבורים" שייך לתחום המדעים המדויקים של דפוסי הצבעה וגודל הגושים. ב"אנרגיות" הכוונה לציוצים בטוויטר, לפאנצ'ים בפייסבוק, לסרטי ליצנות ומעשים של מוקיונים. זה הרפרטואר שמשלהב את המשולהבים ולא מביא קול אחד מהמחנה הנגדי. ז'אנר אהוד על ידי עיתונאים ופחות על ידי מצביעים. "אנרגיות" עוברות מסך אך לא עוברות את אחוז החסימה.

אנשי מרכז-שמאל יקרים, אל תשלו את עצמכם: נתניהו רחוק מלהיות נואש. הוא מצפה לקבל מהמוסד עוד איזה מבצע קלסרים כלשהו או מיני-מבצע ערב הבחירות. וחשוב מכך: נתניהו הוא הפוליטיקאי המשוכלל בדורנו. הוא מבין הבנה מדעית את מהות ה"חיבורים" והוא מתמחה באיתור "אנרגיות" ושיגורן הנכון אל היעד הנכון. בבחירות הללו הוא יתמקד בשניים, בברק ובאביגדור ליברמן.

את ברק הוא בונה כמלכודת דבש למצביעי מרכז-שמאל פתאים על מנת שיוריד קולות לטמיון. מליברמן הוא פוחד באמת. אם קיים עלי אדמות מישהו שמפחיד אותו באופן אישי וציבורי - מלבד אשתו, בנו ומערכת המשפט - זה ליברמן. אצטמצם למרחב הציבורי: הוא זוכר שיוצאי ברה"מ העניקו לרבין את קולותיהם בבחירות 1992 ולברק את ניצחונו ב-1999. הוא עושה עכשיו מאמץ עילאי לצרף אליו את פליטי הריאליטי של ישראל ביתנו, סופה לנדבר ורוברט אילטוב, שאמורים להביא לליכוד את הווטרנים הרוסים.

מביני דבר ברחוב הרוסי אומרים שהוא משחית את מאמציו לריק, משום שהאפקטיביות האלקטורלית של לנדבר ואילטוב דלה. כחסיד התפיסה שלפיה חבל על כל טיפה, הוא משקיע אפילו ברון קובי, בתקווה שהנ"ל יקלף קולות מליברמן ומעט מיאיר לפיד. קובי, שמתוכנן לרוץ ברשימת הימין החילוני עם האותיות "רק", לא ידוע כבעל אמצעים עודפים לממן ריצה לכנסת.

משמאל לכחול לבן צריכות להתייצב שתי רשימות ולא יותר. אחת שתיקרא המחנה הציוני או השמאל הלאומי או שם דומה, והשנייה הרשימה הערבית המשותפת. המפלגה הזו, או הבלוק הטכני הזה, צריכה להיות מורכבת מהעבודה, מרצ, התנועה של ציפי לבני והמפלגה שנרשמה על ידי ברק. את הרשימה יוביל כמובן עמיר פרץ, אחריו ניצן הורוביץ ואחריו ציפי לבני.

ברק, שמעורר חששות כבדים שאותם עליו להפיג, צריך לבקש, כצעד בונה אמון, להיות מוצב במקום ה-120. זה המקום שהיה תמיד ונותר המכובד בכל רשימה. המיקום הזה הוא מגדלור, הנכונות להיות בו מהווה הצהרה, קריאת כיוון, מהמיקום הזה לא ניתן לחתור וממנו אי-אפשר להתפצל. במערכות הבחירות האחרונות איישו את המקום אישים כמו יצחק נבון במפלגת העבודה, יוסי שריד במרצ, משה נסים בליכוד, הרב חיים דרוקמן בבית היהודי.

פרץ ייפגש היום (ד') עם ברק, שהצהיר על נכונותו להיות מספר 2 שלו. פרץ יודע שמבחינה אורתופדית ברק במקום השני מסוכן לבריאות מברק במקום הראשון. פרץ מגיע לפגישה מצויד ברשימה סודית וארוכה של אנשים רבים שברק רצה שירוצו איתו, למחציתם לא פנה מחשש שישמע תשובה שלילית, ומחציתם השיבו לו בשלילה.

לו רציתי להיות סרקסטי הייתי אומר שכל מי שמכיר את ברק השיב לו בשלילה ומי שהולך איתו לא מכיר אותו. מאחר שאני רוצה להיות חיובי אומר זאת כך: חשוב מאוד שברק ו"האנרגיות" שלו ישתלבו במערכה, אך בברכה הידועה - עד 120.