כשהח"כים ירדו לעוטף, לפגוש את השקופים
חברי ועדת חוץ וביטחון עשו את מה שנתניהו ממעט לעשות, וזה לשמוע פנים אל פנים את זעקת התושבים. הייתי שם פעם, וזה עדיין לא מרפה ממני
כשראיתי ביום חמישי את התמונה של חברי ועדת החוץ והביטחון מול התושבים בקיבוץ סעד התעוררה בי תחושה עצובה של דז'ה וו. מאז החלה ההסלמה בעזה עם תחילת קמפיין "צעדות השיבה" בסוף מרץ 2018, עקבתי מקרוב אחר ההתרחשויות, וכחברת ועדת החוץ והביטחון סברתי שגם אם השריפות אינן "עניין אסטרטגי" - דרך גברית ומטופשת לפטור משהו מחשיבותו - הן יפגעו קשות בתחושת הביטחון של התושבים ויחלישו את יכולת העמידה שלהם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לאט אבל בטוח עברתי מהביטוי "עוטף עזה" ל"עוטף ישראל". עם כל הכבוד, אלה אנחנו שאותם הם עוטפים. הם חיים שם, עובדים, לומדים - וסופגים בשביל כולנו. אז ניסיתי להיות קול לאנשים שחיים שם. התחלתי לעקוב בטוויטר אחר תושבים מהעוטף כמו שי כהן (המצליף), אילנית סוויסה ובתה רננה בוצר-סוויסה, דבורה (שהיא תומכת עיקשת של נפתלי בנט אבל מה אכפת לי), הדס ממושב גיאה ועוד כמה. בכל הסלמה הייתי מתעדכנת דרכם במתרחש, ובעיקר במצב הרוח שלהם.
ביוני 2018 פניתי לראש הממשלה ודרשתי להכריז על העוטף "איזור מוכה אסון". הבנתי את ההשלכות של המונח אבל ידעתי שצריך לכל הפחות לעסוק בשני מישורים פשוטים יחסית לטיפול: הראשון הוא פיצוי כספי לחקלאים, לתיירנים, לעסקים הקטנים ולמי שהפסידו במישרין מהמצב, כמו פסטיבל הבלונים הפורחים שבוטל על ידי פיקוד העורף. השני הוא חיזוק מרכזי החוסן והטבות כלכליות שונות (במיוחד למי שמפסידים ימי עבודה בשל המצב).
שוחחתי עם שרים במליאה ודרשתי דיונים, אבל היו רגעים שהרגשתי שגורמי הביטחון מגחכים על הדרמטיות שבה אני מדברת על השדות הבוערים. לא היה לי אכפת. תחושת הביטחון של התושבים היא אחד המרכיבים החשובים ביותר ביכולת שלהם לשרוד תקופות מתוחות.
היו רגעים - גם עכשיו ניתן לזהות כאלה - שהרגשתי שאני עוקפת את ראש הממשלה מימין. לכן צריך להבהיר: גם כיום כשאנחנו דורשים את השבת ההרתעה, הכוונה היא לא לבקש מהקבינט להיכנס ולשטח את עזה. אני מכירה את הבעייתיות. הבעיה המתמשכת היא אחרת והיא נעוצה בהתעלמות מהכאב והחרדות של התושבים.
כך מצאתי את עצמי (ועדיין) פותרת בעיות קטנות וגדולות, ובעיקר נמצאת שם – הן מטעמים של סולידריות והן מתוך זעזוע מכך שבנימין נתניהו, שבדרך כלל אוהב לקפוץ על פוטו-אופים של איומים ביטחוניים, לא הגיע לעוטף עד שהלחץ הציבורי הכריע אותו. שמחתי לשמוע שבביקורו בשבוע שעבר באשקלון הוא הודיע שיבחן הקמת מרכז חוסן. תודה באמת. אני לא אדם ציני, אבל יותר משנה מתחננים לפניו שיעשה משהו בעניין. למה צריך להגיע למצב שבו ראשי המועצות מסרבים להגיע לפגישה איתו, ולמה תושבי האזור צריכים לנהל קמפיינים כדי שיבינו שהם לא ילדים חורגים?
ביום חמישי הבטתי בתמונה של חברי ועדת חוץ וביטחון יושבים סביב השולחן. כולם אנשים שאכפת להם, אבל זה לא מספיק שיהיה להם אכפת בזמן הביקור. יותר מכל דבר אחר, התושבים חשים שאף אחד לא רואה אותם. הם כבר שמעו משר בממשלה שתל אביב יותר חשובה והבינו שמבחינת הממשלה - השריפות, מחלות הנשימה, המצב הנפשי ו-600-500 טילים ביום זה בעצם לא ביג דיל.
באחת הפעמים שיצאתי משדרות מדיון של ועדת החוץ והביטחון והוועדה לביקורת המדינה, חסמו תושבים את הצומת הראשי והבעירו צמיגים במחאה על המתרחש. המשטרה, בכוונה טובה אבל מנותקת מהתפקיד שלנו כח"כים, אפשרה לנו לנסוע נגד כיוון התנועה כדי לעקוף את ההפגנה. כאילו אנחנו צריכים להתחמק מהם.
כשיצאתי אליהם מהמכוניות שמעתי במשך שעה את הסיפורים ממקור הראשון. מההורים שמגייסים לצבא ילדים שלא מכירים חיים ללא אזעקות, מהסבתות והסבים הבוכים על הנכדים ועוד ועוד.
לחברי כנסת בוועדת החוץ והביטחון יש השפעה מוגבלת. אפשר להתעקש, אבל מי שמכריע בנושאי מדיניות, ובצדק, הוא הקבינט. אבל בדבר אחד אנחנו, אתם, לא מוגבלים אף פעם: ביכולת להיות שם, זמינים וקשובים. אז כשיצאתם משם ביום חמישי, חבריי וחברותיי בוועדה, אני מקווה שהם הרגישו לפחות לרגע שאתם תזכרו אותם גם למחרת.
- איילת נחמיאס-ורבין כיהנה כחברת כנסת מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
