שתף קטע נבחר
 

ארגוני השלום הפלסטיניים שאתם לא מכירים

שכנענו את עצמנו שאין פרטנר ושכל הפלסטינים רוצחים. אז מה אם סקר הראה שמחציתם רוצים שתי מדינות ושיש אצלם מי שפועל בעניין

 

דגל ישראל ופלסטין (צילום: לאנס טראמדול)
(צילום: לאנס טראמדול)

אף אחד כבר לא מדבר על השלום. זה טאבו. וכי למה שנדבר עליו? הרי אין פרטנר, הרי הם סרבני שלום, הם הרי רוצים לעצמם את כל ארץ ישראל, הם הרי לעולם לא יוותרו על הבתים שלהם בחיפה ובעכו. הרי דנו בסוגייה הזו עשרות שנים, שוב ושוב ושוב, ודי - זה כבר משעמם. השלמנו עם המציאות: חיילים ימותו בקרב, ילדי עוטף עזה יחיו בטראומה מתמשכת וגבולותיה של ישראל לעולם לא יהיו רשמיים. אסור לטלטל את האקסיומות הללו, אחרת אולי יתבקע סדק בבועת האדישות שלנו והשאלות שיעלו יערערו אותנו: האם באמת אין פרטנר? האם כל הערבים רוצחים? ואם לא, למה הנחתי כך? ומה זה אומר עליי?

 

 

אז הרשו לי לעסוק בהיתכנות פתרון שתי המדינות. הרשו לי לעסוק בפלסטינים כישויות סובייקטיביות אף שטפטופי רעל הדמוניזציה מבעבעים בדמנו. הרשו לי לדבר על שלום.

 

לאחרונה התפרסם סקר דעת קהל פלסטיני בין תושבי עזה והגדה. ערך אותו המוערך שבסוקרים הפלסטינים, ד"ר חליל שיקאקי ממכון המחקר PCPSR. ממצאיו העלו כי שיעור הפלסטינים התומכים בפתרון שתי המדינות כפול מזה של התומכים במדינה אחת. 49% תומכים בשתי המדינות, כשרק 24% תומכים במדינה אחת (אגב, התמיכה בפתרון שתי המדינות גבוהה בקרב תושבי עזה בהשוואה לתושבי הגדה). המסקנה ברורה: הציבור הפלסטיני הוא פרטנר לשלום, גם אם סרבני ההסכם ינסו לטעון את ההיפך.

 

אחד הספינים שמתנגדי ההסכם הצליחו להטמיע בציבור מתייחס לסרבנות הפלסטינית: "הם סרבני שלום נצחיים, הם מעולם לא יזמו הצעות שלום". אבל המציאות מוכיחה אחרת. אבו מאזן הגיש הצעות רשמיות לפתרון, גם לאהוד אולמרט וגם לבנימין נתניהו, שכוללות מדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא, חילופי שטחים שמאפשרים סיפוח גושי התנחלויות, מספר סמלי בלבד של פליטים שיחזור לישראל, הכרה בשכונות יהודיות במזרח ירושלים כחלק מישראל והכרזה על סיום הסכסוך. אז אולי יש טעם להמשיך לדבר איתם?

 

לעיתים, כשמערערים את האמיתות שבנינו במאמץ רב כדי להגן על עצמנו, עולה התנגדות עמוקה: "איך זה ייתכן? פייק ניוז, הנתונים הללו מפוברקים, אין פרטנר אמיתי. עובדה - אני לא מכיר אף ארגון שלום פלסטיני, מעולם לא פגשתי פלסטיני שאמר שהוא בעד השלום ואני צופה בהם יום יום בתקשורת זורקים עלינו אבנים או מפריחים בלוני תבערה".

 

ובכן, כשחומת הפרדה אטומה וגבוהה מפרידה בינינו לבין הפלסטינים, מעטות ההזדמנויות להכיר אחד את השני באופן אישי, מעבר לאמצעי תקשורת ההמונים. לכן זה לא מפליא שרוב הישראלים לא מכירים את ארגוני השלום הפלסטיניים.

 

הנה מקצתם: "זימאם" היא תנועת נוער שמקדמת חברה פלורליסטית, דמוקרטית ולא אלימה שבונה יסודות עבור עתיד של שלום. "אקו פיס" הוא ארגון סביבתי שמטרתו פיתוח אזורי-סביבתי למען השלום על ידי כינון שיתופי פעולה בין ירדנים, פלסטינים וישראלים. יוזמת ז'נבה הפלסטינית (הקרויה גם קואליציית השלום), יושבת ברמאללה ופועלת גם בעזה, ומקדמת את התמיכה בפתרון שתי המדינות בקרב כלל הציבור הפלסטיני. הרשימה הזו עוד ארוכה.

 

ועל Youth Committee מעזה שמעת? מדובר בקבוצה אקטיביסטית שהוקמה ב-2010 על ידי העיתונאי רמי אמאן מחאן יונס, שפועלת להפסיק את האלימות ולכונן שלום. החזון שלה הוא יצירת גשר בין הישראלים לבין הפלסטינים, ולפני שנה היא התארגנה לפעילות מעניינת: הפרחת מאה יונים לאוויר, עם פתקים ובהם מסרים שקוראים לחופש ושלום.

 

היונים הופרחו במחנה ג'בליה, במזרח חאן יונס, ובמחנה במזרח עזה. לרגלי היונים חוברו מגוון מסרים: "אנחנו רוצים חופש", "אנחנו רוצים שלום", "אנחנו רוצים לחיות בביטחון", "אנחנו רוצים להסיר את המצור", "אנחנו רוצים צדק ודמוקרטיה", "אנחנו רוצים לחיות בשוויון", "אנחנו רוצים לחיות בכבוד", "הזכות לנוע ולנסוע", "הזכות לטיפול", "הזכות לחינוך" ועוד.

 

נכון, מעזה מגיעים אלינו גם בלוני תבערה, אך המציאות אינה שחורה או לבנה אלא אפורה ומבלבלת. יחד עם הבלונים הנוראיים נשלחות אלינו גם יוני שלום. אסור לנו ליפול לדיכוטומיות המאפשרות לנו להתכסות בשקר המצדיק את אדישותינו, "כי ככה זה". בדרך הזו נסבול לנצח משפיכות דמים מיותרת. עלינו לאמץ גמישות מחשבתית ולהימנע מקיבעון, לפקוח את את העיניים ולעשות כל שביכולתנו כדי להביא את השלום. יש פרטנר בצד השני.

 
  • מאיה גלסמן היא הדוברת של יוזמת ז'נבה

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים